פרק 9 אנחנו צריכים דברן

אליסה ואני הלכנו לשוק ברגל, ורכב השטח האוטומטי קיבל הוראה לנסוע אחרינו בעוד כשעתיים.

הבוקר היה טוב, רענן, השמים בהירים, כתומים, העננים קלילים, ירוקים, החול מתחת לרגליים רך בצבע תכלת.

הגענו לרחוב הראשי של העיר. משני צידיו היו בתי מלון. המלונות היו שונים מאוד זה מזה, מכיוון שכל אחד מהם נבנה במיוחד עבור תושבי כוכב לכת או מערכת כוכבים שונה.

היה שם את המלון "קראק", שהיה דומה לבלון ילדים בקוטר של כמאה מטר. קצוות של מכשירי אנטי-גרביטציה בלטו מתחת לבית המלון. במלון הזה התארחו נוודים שלא היה להם כוכב משלהם ושהתרגלו לחוסר גרביטציה. הם לרוב טסים על שביטים וממטרי מטאורים ומקימים עליהם מחנות זמניים.

אחר כך חלפנו על פני מלון "מקום נפלא". גם המלון הזה היה כדור, אבל מוצק, מסיבי, חפור למחצה באדמה. עליו ראינו שלט: "רק לתושבי כוכבי לכת מתאניים". זרזיף של גז פיעפע מאחורי הדלת הסגורה ברפיון.

הבא היה מלון "המחבת": הקירות שלו היו לוהטים - אי אפשר היה לגעת בו, למרות מאה שכבות של בידוד. שוכני הכוכבים ששהו ב"המחבת", היו אלו שעבורם שחיה בלבה לוהטת היא כמו שחייה באגם ביום קיץ עבורנו.

היו מלונות תלויים באוויר והיו מלונות קבורים באדמה, היו מלונות עם דלת על הגג וכאלו ללא חלונות או דלתות כלל. ופתאום ראינו בניין קטן על עמודים, עם החלונות הכי רגילים והדלת הכי רגילה. מעליו היה שלט: "אמא וולגה".

"תראה, אבא, זה כנראה מיועד לבני אדם!" אמרה אליסה.

עצרנו מול המלון, זה היה תענוג להסתכל עליו - כמו לפגוש מכר ותיק.

מהמלון יצא גבר גבוה במדי קוסמונאוט צי הסוחר. הוא הנהן אלינו אז פנינו אליו ושאלנו:

- שלום. מאיפה אתה?

- הבאנו מחדשי חמצן מכדור הארץ לכוכב הלכת "בלוק", הוא ענה. - אולי שמעתם, היה כאן מקרה לא נעים: הם כמעט איבדו את כל האוויר.

בזמן שדיברתי עם הקוסמונאוט, אליסה עמדה בסמוך והסתכלה על המלון. לפתע היא תפסה את ידי.

- אבא, תראה מי שם.

ד״ר ורחובצוב עמד ליד החלון בקומה השלישית והביט בנו מלמעלה. כשפגש את מבטי, הוא התרחק מיד מהחלון.

- לא יכול להיות! - קראתי. - הוא לא היה יכול להספיק להגיע לכאן.

- בוא נלך ונשאל איך הוא הגיע לכאן, - אמרה אליסה.

הדלת למלון הייתה מגולפת מעץ, כבדה, עם ידית מוזהבת מעוקלת. האולם המרכזי היה מעוצב כמו אחוזה כפרית בויארית. הקירות היו מלאי ציורים של חדי קרן ועלמות חן, ולאורך הקירות היו ספסלים רחבים. ניתן לראות כי האדריכלים האוזנואנים ראו את תוכנית הטלוויזיה המפורסמת בת עשרים הפרקים "בוריס גודונוב". ליד חדרי האירוח הבויארים נעצרתי.

- חכי, אליסה, - אמרתי. - אני לא אוהב את כל זה.

- למה?

- תחשבי בעצמך: בדיוק נפרדנו מד"ר ורחובצוב, אנחנו טסים לכאן, והשומרים אומרים לנו שהוא כמעט הרס את הפלנטה כי הוא מכר תולעים מסוכנות, ופתאום אנחנו רואים אותו בחלון המלון.

- בדיוק, - אמרה אליסה. - אנחנו צריכים לשאול אותו מה העניין.

- טוב, בסדר, - הסכמתי, וניגשתי לשולחן ארוך, שבו, בין ברבור מפוחלץ למצקת מפלסטיק, עמד פקיד קבלה עם אוזניים גדולות במעיל לבן.

- תאמר לי, - שאלתי אותו, - באיזה חדר שוהה ד"ר ורחובצוב?

- רק רגע, בחורי הטוב, - ענה הפקיד, מניח את אוזניו מאחורי גבו ופותח ספר ענק כרוך בעור עם אבזמים. "ורחווצב..." הוא מלמל. "ו-רי-חו-וי-צב... יש ורחובצב!"

- ואיפה הוא מתאכסן?

- הוא מתגורר ביחידת אירוח מספר 8, בקומה השלישית, - אמר הפקיד. - אתם להיות חברים שלו?

- אנחנו מכרים שלו, - אמרתי בזהירות.

- מעורר צער, - אמר הפקיד, - שלאורח כל כך רע וגס רוח מתקיימים מכרים כל כך נחמדים למראה.

- למה? - שאלתי, - הוא העליב אותך?

- צעד הלאה, - ענה הפקיד. - יחידה מספר 8. ותגיד לו, לכופר, שאם ימשיך לבשל נקניקיות על המיטה ולשבור את הרובוטים - דיילי המצעים, נבקש ממנו להתפנות מהאחוזה המכובדת שלנו.

- אבל ורחובצוב נראה לי אדם שקט מאוד, - אמרתי לאליסה כשעלינו במדרגות.

אנשים ירדו לקראתנו - לינאנים, פיקסיאנים ויצורים אחרים שחיים על כוכבי לכת עם אותם תנאים כמו בכדור הארץ. חלקם נשאו כלובים, אקווריומים, אלבומי בולים או פשוט תיקים. הם מיהרו לשוק.

החדר השמיני היה ממש בקצהו של מסדרון ארוך מכוסה בשטיחים פרסיים רבים. עצרנו מול דלת פלסטיק דמוי עץ אלון ולחצתי על הפעמון.

אין תשובה.

לאחר מכן דפקתי בדלת. בדחיפה קלה נפתחה הדלת. החדר הקטן היה מרוהט ומעוטר על פי איורים של רומנים היסטוריים מחיי כדור הארץ. היתה תלויה בו נברשת קריסטל ומונחת מנורת נפט ללא פתיל, סמובר תה ממתכת כבדה ופרגוד הפרדה יפני. אבל ורחובצוב לא היה שם.

- דוקטור! קראתי. - האם אתה כאן?

אין תשובה.

אליסה נכנסה לפני לחדר, הביטה מאחורי הפרגוד. ואני אמרתי לה מהדלת:

- בוא נסתלק מכאן, לא נעים להיכנס לחדר של מישהו אחר...

- תיכף, אבא, - השיבה אליסה.

פתאום שמעתי את נשימתו המהירה של מישהו מאחורי גבי. הסתכלתי אחורה. בפתח עמד איש שמן מאוד בחליפת עור שחורה. היו לו שפתיים מלאות וכמה סנטרים שהיו מונחים זה מעל זה על צווארון חולצתו.

- את מי אתה צריך? - הוא שאל בקול גבוה מאוד, עדין וילדותי.

- אנחנו מחפשים מכר שלנו, - עניתי.

- סליחה, אני גר בחדר ליד, - אמר האיש השמן,  - ולפני חמש דקות שמעתי את האיש שגר כאן עוזב. אז החלטתי ליידע אותך.

- לאן הוא הלך, אתה יודע?

השמן שיפשף את סנטריו, חשב קצת ואמר:

- אני חושב שלשוק. לאן עוד הוא ילך?

יצאנו מהמלון והלכנו לשוק. "דוקטור ורחובצוב הוא אדם מוזר," חשבתי.

חלפנו על פני מלון בצורת אקווריום, המאוכלס בתושבי כוכבי לכת מכוסים במים, ובמלון בצורת קומקום. קיטור נמלט מהפיה של הקומקום - שם גרו ה"קוקסים" מ"פארסל". כוכב הלכת שלהם חם, המים שם רותחים, והכוכב עטוף בקיטור.

האורחים של בתי המלון יצאו לרחוב. רבים הלכו בחליפות חלל, וחליפות החלל היו שונות מאוד. חלקם זחלו על הארץ, חלקם עפו מעל ראשינו. מתחת לרגלינו ריצדו אספנים קצת יותר גדולים מנמלה, ולידם התהלכו אספנים קצת יותר נמוכים מפיל.

ככל שהתקרבנו לשוק, הקהל נעשה צפוף יותר, ולקחתי את אליסה ביד כדי שלא תדרוך בטעות על מישהו או שמישהו ידרוך בטעות עליה.

השוק משתרע על פני קילומטרים רבים. הוא היה מחולק למספר חלקים. קודם עברנו את המדור של אספני הכיורים. אחר כך עברנו  דרך מדור אספני הספרים, בקושי הצלחנו לפלס את דרכנו במדור הצפוף של אספני המינרלים והאבנים היקרות. בין שורות הפרחים עברנו די בחופשיות, רק שבשלב מסוים נאלצתי לקחת את אליס בזרועותיי, כי היא הרגישה בחילה מריח הוורדים הפיקסיאניים.

אבל כאשר מצאנו את עצמנו במדור הבולים, אליסה ביקשה ממני:

- חכה דקה.

הרחבה שאורכה כקילומטר היתה מלאה בשולחנות מתקפלים. סה"כ היו, כפי שסיפר לי תושב ותיק אחד, ארבעה עשר אלף ושלוש מאות שולחנות. בולאים ישבו ליד השולחנות - בזוגות, ולפעמים ברביעייה. והם החליפו בולים. מי שלא קיבל מקום בשולחנות החליף בעמידה או סתם הסתובב. אליסה קנתה סדרה של בולים נעים תלת מימדיים המתארים ציפורים סיריאניות, בול מונטנגרי משנת 1896, אלבום לבולי פיקסיאן, שבעצמו שיבץ את הבול במקום הנכון, פשוט תקרב אליו את הבול. אחר כך היא החליפה את הבול המונטנגרי לשני בולים מהכוכב ששינרו.

- זה במיוחד בשבילך, אבא, - היא אמרה.

בול אחד היה לבן לגמרי, על השני היה רק רשום באותיות קטנות: "סקליס צעיר במרעה".

- אבא, התעניינת בסקליס.

- אבל איפה הסקליס?

"הסקליס יהיה מחר", - אמר המכר השמן שפגשנו במלון. הוא השיג אותנו ונעמד מולנו.

- איך זה - מחר?

- על הבולים האלה, התמונה לא מופיעה כל יום, אלא רק בתאריכים זוגיים, - אמר השמן.

- ומה יהיה בבול השני?

- בשני? בשני לא יהיה כלום. הוא גמור.

- אז למה הוא משמש? - הופתעתי.

- זהו בול נדיר מאוד. תושבי ששינרו לא אוהבים לכתוב מכתבים, ולכן כמעט כל הבולים מכוכב הלכת שלהם נשארים ללא שימוש. בולים ריקים הם נדירים מאוד. הבת שלך עשתה את הדבר הנכון כשרכשה בול נדיר שכזה.

לאחר שאמר זאת, נופף השמן בידו ומיהר, מקפץ, הלאה.

כמעט הלכנו לאיבוד במחלקות, במדורים, בתתי המדורים השוק. אבל אז שמענו את ציוץ הציפורים, נהמות החיות ורשרוש החרקים לפנינו. הגענו לכיכר מלאה בכלובים, אקווריומים, רשתות, מכלאות. זו הייתה המחלקה של בעלי החיים בחלל.

אפילו לי, קוסמוביולוג מנוסה, היה קשה מאוד להבין מה ראינו. החיות והציפורים היו כה מגוונות, ובעליהם היו לפעמים מגוונים אף יותר, עד שהתחלתי את דרכי בטעות גסה. התקרבתי לציפור כחולה כהה על שלוש רגליים צהובות בגובה שני מטרים. שרשרת נמתחה מרגלה לבעליה - חייזר לא מוכר לי, המורכב מכדורים ססגוניים. שאלתי אותו כמה עולה הציפור היפה הזו. ואז הציפור ענתה לי בשפה קוסמית טובה:

- אני לא למכירה. אבל אם תרצה, אני יכולה למכור לך כדורן מנוקד. ובבקשה לא להעליב אותי.

מסתבר שבילבלתי מי מחזיק את מי בשרשרת. אספנים וסוחרים שעמדו מסביב החלו לצחוק, הציפור נעלבה והיכתה אותי בראש במקורה הארוך.

מיהרתי לעזוב, מכיוון שהציפור נכנסה להתקף זעם והחלה לכוון את המכה הבאה.

- אבא, - אמרה אליסה לפתע, - בוא הנה. תראה כמה מעניין.

הרמתי את מבטי מחיפושיות הבדולח שזמן רב רצינו לקבל לגן החיות, ופניתי לכיוונה.

אליסה עצרה מול אקווריום ריק גדול. בסמוך עמד כיסא, ועליו ישב גמד.

- תראה, אבא, איזה חיות מעניינות האיש הזה מוכר.

- אני לא רואה כלום, - הודיתי. - האקווריום ריק.

האיש הקטן נאנח בעצב וניגב דמעה.

- אתה לא הראשון, - הוא אמר, - אתה לא הראשון.

- מה יש לך באקווריום? - שאלתי בנימוס. - מיקרואורגניזמים?

- לא, זה נורא! אמר הגמד. - אני אעזוב. אני אעזוב לגמרי.

- אבא, - לחשה אליסה בקול רם כל כך עד שניתן היה לשמוע אותה במרחק עשרה מטרים, - יש לו שם דגי אוויר בלתי נראים. הוא אמר לי בעצמו.

- בלתי נראים?

- הילדה צודקת, - אמר הגמד. - אלו הם הדגים הבלתי נראים הנפוצים ביותר.

- מאוד מעניין, - אמרתי. - איך אתה תופס אותם?

- רשתות, - אמר הגמד. - רשתות בלתי נראות. הדגים עפים ועפים, נתפסים ברשתות בלתי נראות, ואני לוקח אותם הביתה.

- אפשר להחזיק אחד? שאלתי.

- להחזיק? הגמד הופתע מאוד. - איך אתה מתכוון להחזיק אותו?

- בידיים.

- אבל אתה לא תצליח לשמור עליו.

- למה?

כי דגי האוויר האלה מאוד חלקלקים. הם חומקים ברגע שאתה נוגע בהם. אתה לא מאמין לי?

לא עניתי לו. ואז הגמד נופף בידיו וקרא בקול:

- בבקשה! תסתכל, תפוס, שחרר! תעשה מה שאתה רוצה! תשפיל אותי! תעֲלִיב!

הגמד הסיר מהאקווריום סמרטוט גדול, תפס את ידי בעקשנות ואילץ אותי להכניס את ידי לאקווריום.

- נו? הוא צעק. - נו? תפסת? אתה לא יכול לתפוס כלום!

היד שלי הרגישה רק ריקנות. לא היו דגים באקווריום.

- אין כאן כלום, - אמרתי.

- טוב אתם רואים? – פנה הגמד, ממרר בבכי, אל הסקרנים שסביבנו. - הוא משוכנע שהדגים כל כך חלקלקים שאי אפשר לתפוס אותם, אבל הוא לא רוצה להודות בזה.

עשיתי סיבוב עם היד באקווריום הריק ושלפתי את ידי החוצה, כשהגמד שוב צעק:

- הוא שחרר את כל הדגים שלי! הוא הפחיד אותם! האם לא הזהרתי אותך לא לסובב את היד שלך באקווריום? עכשיו אני קבצן! אני מרושש!

הקהל מלמל בחוסר נחת בעשרים שפות שונות והביט בי בגינוי.

אפילו אליסה אמרה:

- נו, למה אתה ככה, אבא?

- אבל מה, אתם לא מבינים, - פניתי לסובבים אותי, - שלא היה כלום באקווריום?

- מאיפה אנחנו יודעים? – ענה לי בשאלה מפוספס כמו נמר, עם שפם לבן, תושב כוכב הלכת "איקס". - מה אם הוא צודק? אם הדגים אינם נראים ואי אפשר לתפוס אותם? איך אפשר לבדוק שהוא לא דובר אמת?

- נכון, - תמך בו אוזנואן. למה שהוא יטוס מכוכב אחר ויביא אקווריום ריק?

- בשביל למכור אותו כל יום מחדש, - אמרתי.

אבל אף אחד לא הקשיב לי.

נאלצתי לשלם לגמד העצוב עבור עשרה דגים נדירים. הגמד, ככל הנראה, לא ציפה שאוותר כל כך מהר, וזה נגע לליבו. הוא הודה לי והבטיח לו שאם יתפוס דג בלתי נראה, הוא בהחלט יביא לי אותו. וכשעמדנו לעזוב, הוא אמר:

- ילדה, תאפשרי לי לתת לך מתנה קטנה.

- בבקשה, - אמרה אליסה. - אני אשמח מאוד.

- קחי את זה.

הגמד חיטט בכיסו והוציא את ידו הריקה. הוא כופף את כף ידו כמו קערה, כאילו יש בה משהו, והושיט אותה לאליסה.

- זו, - הוא אמר, - היא מגבעת ההיעלמות. קחי את זה, אל תתביישי. אני אוהב לתת לאנשים טובים מתנות ששוות יותר מזהב. רק תיזהרי. המגבעת ארוגה מבד כל כך דק שהוא לא שוקל כלום ואי אפשר להרגיש אותו.

אליסה הודתה לנוכל, העמידה פנים שהיא מחביאה את המתנה בתיק שלה, והמשכנו הלאה.

לפתע התפרץ בין רגלי יצור בלתי מובן. הוא נראה כמו כדור רך על מקלות והגיע עד הברכיים. היצור הזה היה בצבע מדהים - אדום בוהק עם נקודות לבנות, כמו פטריה.

- תחזיק אותו, אבא! - אליסה אמרה לי. - הוא ברח ממישהו.

- אפילו לא אשקול על זה, - אמרתי והכנסתי את הארנק לכיס. - אולי זה לא בעל חיים, אלא אספן שמחפש חיה שברחה. אני אתפוס אותו, והוא יתקשר למשטרה כי העלבתי אותו, ולא הבנתי כמה הוא אינטליגנטי.

אבל אז ראינו נחשה שמנה דו-ראשית בחליפת חלל מבריקה וססגונית ממהרת אחרי הכדור האדום.

- עזרה, - היא צעקה. - האינדיקטור ברח!

הכדור האדום ניסה להתחבא מאחורי רגליי, אבל הנחשה הושיטה את אחת ממאה הרגליים הדקות שהשתלשלו מצדדיה והרימה את הנמלט. הוא שינה מיד את צבעו מאדום לצהוב וקיפל את רגליו הדקות.

- סליחה, - אמרתי לנחשה, - איזו מין חיה זו?

- שום דבר מיוחד, - אמרה הנחשה. יש הרבה כאלה על הכוכב שלנו. אנחנו קוראים להם אינדיקטורים. הם לא יודעים לדבר, אבל הם משנים צבע בהתאם למצב הרוח שלהם. ויש כמה צבעים מאוד מעניינים. יש לכם במקרה חתיכת סוכר?

- לא. - אמרתי.

- חבל - ענתה הנחשה. אחרי כמה רגעים מצאה קובית סוכר באיזה מקום והחזיקה אותה מול האינדיקטור.

למראה הסוכר, הכדור נצבע בגלים סגולים.

- שמח, - אמרה הנחשה. - נכון יפה?

- מאוד, - הסכמתי.

- אנחנו במיוחד ממציאים עבורם תחושות חדשות כדי למצוא צבעים יוצאי דופן. אתה רוצה שאני ארביץ לו? הוא יהפוך לשחור.

- לא, לא צריך, - אמרתי. - האם תמכרי לנו אותו עבור גן החיות במוסקבה?

- לא, - ענה אחד מראשי הנחשה; השני, בינתיים, נתלה בשקט. אני מוכנה להחליף אותו.

- אבל אין לי במה להחליף.

- ובכן, בדבר הזה, החיה הקטנה הזו, - אמרה הנחשה והצביעה על אליסה בעשר רגליים בבת אחת.

- אי אפשר, - אמרתי, מנסה לא להיעלב, כי אני בעצמי טעיתי לאחרונה בישות רציונלית כציפור לא אינטליגנטית. - זאת הבת שלי.

- פוי, איזו זוועה! - קראה הנחשה בכעס. - אני אקרא מיד לרשויות אכיפת החוק. זה אסור!

- מה אסור? הופתעתי.

- אסור לסחור בילדים שלך. ואסור להחליף אותם בחיות. לא קראת את החוקים בכניסה לשוק? אתה מפלצת וברברי!

- מה פתאום, - צחקתי. - אני יכול למכור את אליסה באותה מידה שהיא יכולה למכור אותי.

- עוד יותר גרוע! - הנחשה צרחה והצמידה את הכדור הצבעוני לחזה. האינדיקטור, ככל הנראה, נבהל והפך לבן עם איקסים אדומים לאורך גבו. - הבת מוכרת את אביה! איפה ראית דבר זה?

- תאמיני לי, - התחננתי, - אנחנו לא מוכרים אחד את השני! על כדור הארץ, בכלל לא נהוג שאבות מוכרים את ילדיהם, או שילדים מוכרים את הוריהם. פשוט הגענו כדי לקנות כמה חיות נדירות לגן החיות שלנו.

הנחשה חשבה קצת ואמרה:

- אני לא יודע אם להאמין לך או לא. עדיף לשאול את האינדיקטור. הוא מאוד רגיש. היא הטתה את שני ראשיה לעבר הכדור ושאלה אותו, "האם אפשר לסמוך על היצורים המוזרים האלה?"

האינדיקטור הפך לירוק אזמרגד.

- באופן מוזר, הוא מבטיח שאפשר.

ואז הנחשה נרגעה בעודה מביטה באינדיקטור, הוסיפה בטון אחר לגמרי:

- אתה רוצה שאני אתן להם אותך?

האינדיקטור הזהיב, כמו קרן שמש.

- מאוד רוצה, - תרגמה הנחשה את רגשותיו. - קחו אותו לפני שאשנה את דעתי. וגם קח את המדריך "איך להאכיל את האינדיקטור ואיך להשיג רגשות ורודים רכים."

- אבל אני לא יודע מה לתת לך בתמורה.

- כלום, - אמרה הנחשה. - פגעתי בכם עם החשדות שלי. אם תסכימו לסלוח לי תמורת האינדיקטור, אהיה שמחה עד הערב.

- ובכן, כמובן, לא נפגענו ממך, - אמרתי.

- בכלל לא, - אמרה אליסה.

ואז הניפה הנחשה את רגליה הרבות, הכדור אינדיקטור עף לאוויר ונפל לידיה של אליסה. הוא נשאר זהוב, רק במורד גבו ריצדו בחדווה פסים בצבע תכלת.

- הוא מרוצה, - אמרה הנחשה וזחלה במהירות, מבלי להקשיב להתנגדויות שלנו.

האינדיקטור קפץ מידיה של אליסה לרצפה והלך מאחורינו, מתנדנד על רגליים דקות וישרות.

פגשנו משפחה שלמה של אוזנואנים. אוזנואן גדול, שאוזניו היו גדולות מאלו של פיל, אשתו האוזנואנית ושישה אוזניונים. הם נשאו כנרית בכלוב.

- תראה! - קראה אליסה. - האם זו כנרית?

- כן.

"זו לא כנרית," אמר האב בחומרה. - זו ציפור גן עדן. אבל לא רצינו לקנות אותה בכלל. חיפשנו דברן אמיתי.

- ולא מצאנו, - אמרו בפה אחד האוזניונים, ועשו רוח באוזניהם. - אין דברנים.

- זה מדהים! - אמרה לנו האוזנואנית. - רק בשנה שעברה, חצי מהשוק היה תפוס על ידי דברנים, אבל עכשיו הם נעלמו לגמרי. אתם יודעים אולי למה?

- לא, - אמרתי.

- ואנחנו גם לא יודעים, - ענה לנו האוזנואן. - נצטרך לגדל ציפורי גן עדן.

- אבא, - אמרה אליסה כשהם התרחקו, - אנחנו צריכים דברן.

- למה? - הופתעתי.

- כי כולם צריכים דברן.

- בסדר, בואי נלך לחפש דברן, - הסכמתי. - אבל קודם כל, אני מציע להסתכל על עכביש המערות האורג. אם יסכימו למכור לנו אותו, אנחנו בהחלט נקנה. זה החלום גדול של גן החיות שלנו.

הפרק הבא...