פרק 16 - פרחי מראה
אליסה תפסה את השרשרת שעליה היה קשור הדברן. הציפור לא התנגדה, כאילו הבינה מה רוצים ממנה. התחלנו ללכת אחריה. היא עפה לאט מעל השיחים, ואם התעכבנו מאחור, היא התרוממה לגובה, חגה באוויר וחיכתה לנו. זה לא היה קל ללכת, כי אף אחד על הפלנטה הזו לא עשה פה שבילים. נאלצנו לטפס מעל גזעים רקובים, להשתחל בין גפנים וקוצים, לחצות נחלים שוצפים.
לטאות צהובות על רגליים גבוהות וארוכות זינקו מתחת לגזעים של עצים והתפזרו בצרחות, מזהירות את תושבי היער שזרים מגיעים.
אחר כך הגענו לקרחת יער מלאה בפרחים טורפים לבנים רבים. הפרחים לעסו בקול רם, זללו פרפרים ודבורים, ונמתחו לעברנו, תופסים את רגלינו בעלי הכותרת שלהם. אבל הם לא הצליחו לנשוך אותנו דרך הנעליים, ולכן כעסו ואף נהמו. מעבר לחורשה נפתחה קרחת יער נוספת. הפרחים שלה היו אדומים. הם התגלו כסקרנים מאוד: ברגע שהופענו מבעד העצים, כל עלי הכותרת הסתובבו לכיווננו, כאילו הם צופים ומרחרחים אותנו. מעל הקרחת יער נשמעו לחישות.
- הם רכלנים גדולים, - אמרה אליסה, - עכשיו הם ידונו עד הערב מה לבשנו ואיך הלכנו.
זמן רב שמענו את הליחשושים והמלמולים של הפרחים הסקרנים.
זה היה כוכב לכת של פרחים. במהלך היום הזה נתקלנו גם בפרחים שנלחמו ביניהם, פרחים שהתחבאו מתחת לאדמה כשראו אותנו, פרחים שקפצו ממקום למקום, מטלטלים את שורשיהם הארוכים באוויר, והרבה פרחים פשוטים: כחולים, אדומים, ירוקים, לבנים, צהובים, חומים ומנוקדים. חלקם גדלו על האדמה, חלקם על עצים או שיחים, אחרים על סלעים, במים, או צפו באיטיות באוויר.
במשך שעתיים רצנו אחרי הדברן. לבסוף התעייפנו נורא.
- חכה דקה! - קראתי אל הדברן. - צריך לנוח.
התחבאנו מתחת לעץ גדול כדי שציפור הקרוק שחגה מעלינו לא תראה אותנו, והתיישבנו בצל. הדברן התיישב על ענף מעלינו וכמו תמיד החל לנמנם. הוא היה ציפור עצלנית, וכשהוא לא דיבר או עף, הוא תמיד נמנם.
פולוסקוב התיישב, השעין את גבו על גזע העץ ושאל בספקנות:
- מה אם הדברן פשוט החליט לטייל?
- אל תחשוב ככה! - אליסה כעסה. - אם אתה חושב כך, אז עדיף לחזור אחורה.
לפתע שקעה השמש מאחורי צמרות העצים, ולילה קצר ירד. כוכבים הופיעו מיד בשמיים.
- תראה, - אמרה אליסה, - כוכב אחד זז.
- זה בטח אסטרואיד, - אמרתי.
- או אולי ספינה, - אמרה אליסה.
- נו, מאיפה תגיע לכאן ספינה?
הכוכב שקע מאחורי העצים. חמש דקות לאחר מכן עלה השחר. הפעם, שלוש שמשות משלושה צדדים שונים התגלגלו לשמיים בבת אחת, ונעשה מאוד מואר וחם. דבורים זמזמו מסביב וחגבים צייצו.
- הגיע הזמן לקום, - אמר פולוסקוב וקם, - הדברן קורא לנו.
-"קדימה!" צעק הדברן בקולו של הקפטן הראשון. "קדימה, ואחר כך כבר נפתור את זה". אחר כך הוסיף בקול אחר לגמרי: "הילחם וחפש, מצא ואל לוותר, כפי שאמר קפטן סקוט המפורסם."
- אתה מבין, אבא, - אמרה אליסה, - הוא מעודד אותנו. אנחנו נגיע בקרוב.
לא חלקתי את ההתלהבות של אליסה. ידעתי שאם הדברן באמת מוביל אותנו לאתר הנחיתה של הקפטן השני, נראה את שברי ה"שחף הכחול" מסובכים בגפנים ומכוסים בפרחים. מהקפטן עצמו, כנראה, לא נשארו אפילו עקבות. אבל הלכתי בעקבות פולוסקוב.
עשינו את דרכנו בסבך עוד שעה וחצי, ולפתע נסק הדברן, כאילו בודק אם תיקרע השרשרת.
-"זכור את המקום הזה!" הוא קרא מלמעלה. "זכור את המקום הזה, קפטן."
ואז התחלף הקול, ומלמעלה שמענו את המילים:
"תחזיק את הציפור! תפוס את הציפור! אל תיתן לה לצאת בחיים!"
- את מי הוא מחקה? - שאלה אליסה.
- אני לא יודע, - ענה פולוסקוב. - אולי וורחובצוב?
הדברן חיפש משהו.
- עזבי את השרשרת, - אמרתי לאליסה.
היא הקשיבה לי. הדברן נסק עוד יותר גבוה, הפך לנקודה קטנה בין העננים ומיד מיהר וצלל למטה כמו אבן.
- מצא את זה, - אמר פולוסקוב.
אבל אז ראינו שהציפור קרוק רודפת אחרי הדברן. היא כמעט והשיגה אותו.
- לירות! צעקתי לפולוסקוב.
הקפטן שלנו שלף את אקדחו וירה ללא מטרה. ציפור הקרוק, שכמעט תפסה את הדברן, קראה בקול גדול. נראה היה שמרוב בהלה היא תאבד את שיווי המשקל ותיפול, אבל הציפור התאזנה חזרה והתעופפה לאט מעל היער.
רצנו למקום שבו נעלם הדברן. מאחורי סבך השיחים נפתחה קרחת יער ירוקה. היא הייתה מוקפת בגבעות תלולות, מכוסות עצים כרסתניים. הדברן לא נראה בשום מקום.
עצרנו בשולי קרחת היער. היא היתה מכוסה עשב נמוך רך כמשי, ולאורך קצוותיה, כאילו נטעו במיוחד על ידי מישהו, צמחו פרחים יוצאי דופן. עלי כותרת קצרים, רחבים ומתכתיים הקיפו את אמצע הפרח בגודל של צלחת גדולה. אמצע הפרח היה ראי, מראות הפרחים היו קמורות מעט, וכל המדשאה השתקפה בכל פרח. הפרחים ישבו על גבעולים קצרים עבים ללא עלים.
- אל תתקרבי, אליסה, - אמרתי. - מה אם הם רעילים?
- לא, - אמרה אליסה, - אני לא חושבת כך. תראה.
ואז ראינו חיה שנראתה כמו ארנבת קופצת מהשיחים. החיה קפצה אל הפרח הביטה במראה. ואז, ברוגע, כאילו לא היינו שם, היא נעלמה שוב בין השיחים.
- יש פה איזו טעות, - אמר פולוסקוב. - אין סימן לספינה. כנראה שהדברן טעה.
- או שאנחנו עשינו טעות, רצנו אחריו כמו ילדים קטנים, - אמרתי.
חשבתי כמה רחוק תהיה לנו ההליכה חזרה לספינה. אפשר, כמובן, להתקשר לזיליוניי שיגיע עם רחפת או רכב שטח, אבל לא רציתי להשאיר את הספינה ללא השגחה.
אליסה הלכה לאמצע קרחת היער, הביטה סביבה וניגשה אל פרח. הפרח סובב מעט את המראה, כאילו רצה שאליסה תסתכל לתוכה.
- בוא ניקח אותם איתנו, - אמרה אליסה.
- בסדר, - עניתי.
פולוסקוב הוציא מכיסו גלאי מתכות נייד והסתובב איתו בקרחת היער. גלאי המתכות לא צפצף אף לא פעם אחת.
- אין כאן שום ספינה, ומעולם לא הייתה, - אמר פולוסקוב לבסוף. - עלינו לחזור.
קצרנו לנו זר פרחי מראה. הזר היה כבד, כאילו הפרחים נחצבו מאבן. סחבנו את הזר בתורות, ורציתי לזרוק חלק מהפרחים, אבל אליסה לא הסכימה בשום אופן.
הגענו לספינה בקושי חיים. למרבה המזל, בזמן שלא היינו, לא היו על הספינה אירועים מיוחדים.
- ובכן איך? - שאל זיליוניי - כישלון, כמובן?
- כישלון מוחלט, - ענה פולוסקוב, - חולץ את נעליו ומשתרע על הספה בחדר הצוות.
אליסה הביאה בינתיים שני אגרטלים גדולים ושפכה לתוכם מים כדי שפרחי המראה לא יתייבשו.
- כן, - אמרתי, - הספינה לא שם. בנוסף, איבדנו את הדברן. אולי הוא נתפס בציפורניה של ציפור הקרוק.
- לא נורא, - אמר פולוסקוב, שוכב על הספה. - מחר בבוקר אתחיל לתקן את גלאי המתכות, ולא נעזוב את הכוכב הזה עד שנמצא את הקפטן.
משהו פגע בי חזק ברגל. רכנתי מטה וראיתי שזה צב היהלום.
- איך הוא הגיע לכאן? - שאלתי את זיליוניי. - נעלנו אותו בכספת.
- הוא שרט ודפק כל כך חזק, - ענה זיליוניי, - שריחמתי עליו. מה זה הפרחים המוזרים שהבאתם?
- פרחי מראה, - אמרתי.
זיליוניי ניגש אל הזר ושאל:
- מראה?
- אלא מה?
- אני מסתכל עליהם, אבל הם מראים בכלל לא אותי, - אמר.
הסתובבתי והבנתי שזיליוניי צודק לחלוטין. זה לא היה הוא, אלא אליסה, שהשתקפה במרכזי המראה של הפרחים. ומאחורי ראשה נראו דמויות קטנות - שלי ופולוסקוב. ולא עמדנו בחדר הצוות, אלא בקרחת היער העגולה.
- מעניין מאוד! - אמרתי. - אז, הפרחים האלה, בעודם בחיים, משקפים הכל וזוכרים, כאילו הם מצלמים.
טוק טוק, טוק טוק - נשמע בחדר הצוות. פולוסקוב קפץ מהספה ומיהר אל האשנב.
בצד השני של הזכוכית ישב הדברן וניקר במקורו כדי למשוך את תשומת ליבנו.
- תראו, איזה חכם! - אמרתי. - עכשיו נכניס אותך.
שני מקוריו של הדברן נפתחו. הוא אמר משהו, אבל לא יכולנו לשמוע שום דבר דרך קיר הספינה.
כשרצתי החוצה אל הצוהר ופתחתי אותו, הדברן כבר חיכה לי שם. הוא טס לתוך הספינה ומיד התעופף לחדר הצוות. הלכתי אחריו במסדרון. הדברן עף בחוסר ביטחון, ואז ירד לרצפה והחל מתהלך בצליעה. פולוסקוב פתח את הדלת לחדר הצוות ולמראה הציפור אמר:
– ובכן, הסתבכת, בחור מסכן!
הדברן ענה בחוסר הקשר:
"אין יותר כוח להחזיק מעמד! האם העזרה תגיע בקרוב?"
- זה הקול של הקפטן השני, - אמרה אליסה. - הוא ראה את הקפטן השני!
- אליסה, - אמרתי, - אבל הקפטן השני יכול היה לומר את המילים האלה לפני ארבע שנים. את יודעת איזה זיכרון טוב יש לדברן.
- לא, - אמרה אליסה, - הוא ראה את הקפטן השני. בוא נחזור לקרחת היער.
- לא, לא עכשיו, - ענה פולוסקוב. אפילו אני לא יכול להזיז את הרגליים שלי. ואת ילדה. את עייפה פי עשר. וחוץ מזה, במקום שבו היינו, הקפטן לא נמצא. אם היה ברדיוס של עשרה מטרים, אפילו כפתור אחד, אפילו בורג, גלאי המתכות היה מוצא אותו.
- אז, היה צורך לזוז עשרה מטרים הצידה, - אמרה אליסה בעקשנות. - ואם אתם לא תלכו, אני אלך לבד.
- את קודם תשני, - אמרתי בחומרה. - אחר כך כולנו יחד נחזור לאזור ההוא. - הרי הבטחנו שלא נעזוב את הכוכב עד שלא נמצא את הקפטן... או עד שנוודא שהוא לא כאן.
Comments
Post a Comment