פרק 5 - העצות של דר׳ ורחובצוב
בדרך שלחנו לדר׳ ורחובצוב הודעת רדיאוגרמה. ״מגיעים ביום שישי, נא להגיע לפגוש״ ורחובצוב מיד ענה שהוא בשמחה יפגוש אותנו בסירת החלל שלו וידריך אותנו במעבר בחגורת האסטרואידים המסוכנת המקיפה את כוכב "שלושת הקפטנים".
בשעה היעודה, עצרנו ליד חגורת האסטרואידים. נחיל צפוף של גושי אבן, כמו עננה, הסתיר מאיתנו את פני השטח של הכוכב. משום מה, נראה שבכולנו אחזה דאגה קלה. היה נדמה לנו שהפגישה עם ורחובצוב, תוביל לאירועים חשובים ומעניינים. אולי אפילו להרפתקאות.
סירת החלל של הדוקטור הבזיקה בין האסטרואידים כמו חץ כסוף. והנה הוא ממהר לפנינו.
״פגסוס, האם שומע?״ קול עמום נשמע ברמקול - "עקוב אחריי".
איזה מין אדם הוא, אני תוהה? הוא בטח משועמם לבד על הפלנטה", אמרה אליסה, שישבה איתנו על הגשר בכיסא בולם זעזועים קטן שהוכן במיוחד עבורה.
אף אחד לא ענה לה. פולוסקוב כיוון את הספינה, אני שימשתי כנווט, וזיליוניי לא היה על הגשר - הוא נשאר בחדר המכונות.
פגסוס שינה את מסלולו, חג סביב האסטרואיד בעל הניבים, ואז החליק בצייתנות למטה.
מתחתינו התפרס המדבר, במקומות מסויימים חתוך בנקיקים ובאחרים מצולק בסימני מכתשים. חץ הכסף של הסירה של וורחובצוב טס קדימה, מצביע על הדרך.
ירדנו משמעותית. כבר אפשר היה להבחין בסלעים ובנהרות יבשים. ואז לפנינו הופיע כתם ירוק כהה של נווה מדבר. מעליו התנשאה כיפת הבסיס. סירת החלל של הדוקטור נכנסה להקפה וירדה לרחבת הנחיתה. טסנו בעקבותיו.
כשהפגסוס, מתנודד קלות, נעמד על משטח הבלימה ופולוסקוב אמר "הכל טוב", בין הירוק של נווה המדבר והספינה שלנו, ראיתי שלושה פסלי אבן.
על בסיס גבוה עמדו שלושה קברניטי אבן. אפילו מרחוק היה אפשר לראות ששניים מהם בני אדם והשלישי הוא פיקסיאני דק בעל שלוש רגליים.
- הגענו - אמרה אליסה. - מותר לצאת?
- רגע, - עניתי. - איננו יודעים את הרכב האטמוספירה והטמפרטורה בחוץ. איזו חליפה את הולכת ללבוש?
- שום חליפה, - השיבה אליסה.
היא הצביעה על החלון הצדדי. מספינת החלל הכסופה יצא גבר בחליפה אפורה רגילה וכובע אפור מקומט, הוא הרים את ידו והזמין אותנו עליו.
פולוסקוב הדליק את הרמקול החיצוני ושאל:
- האטמוספרה מתאימה לנשימה?
האיש עם הכובע הנהן במהירות - בואו, אל תפחדו!
הוא פגש אותנו מחוץ למסדרון היציאה.
- ברוכים הבאים לבסיס, - הוא אמר והשתחווה. - לעתים כה רחוקות אני רואה כאן אורחים!
הוא דיבר קצת מיושן, תואם לחליפה שלו.
במראה הוא היה בשנות השישים לחייו. היה לא גבוה, רזה ונראה כמו זקנה חביבה. פניו היו מרושתות בקמטים דקים. הדוקטור כל הזמן חייך מצמצם את עיניו לחריץ דק, וברגעים בהם לא חייך ופניו היו רפויות וחלקות, הקמטים הפכו לבנים ורחבים. לד"ר ורחובצב היו אצבעות ארוכות ודקות. הוא לחץ איתנו ידיים והזמין אותנו עליו.
הלכנו בעקבות הדוקטור אל העצים הירוקים של נווה המדבר.
- איך יש כאן אטמוספירת חמצן? - שאלתי. - הרי הכוכב הוא מדברי לחלוטין.
- האטמוספרה היא מלאכותית, - אמר הרופא. - היא נוצרה כאשר נבנו אנדרטאות. בעוד כמה שנים ייבנה כאן מוזיאון גדול המוקדש לגיבורי החלל. יובאו לכאן חלליות שיצאו משירות וכל מיני מייצגים מכוכבי לכת רחוקים.
הרופא עצר מול גוש אבן גדול. עליו היו חקוקות בשפה הקוסמית המילים:
"כאן יבנה מוזיאון החלל הראשי"
- אתם מבינים, - אמר ורחובצוב. - המוזיאון ייבנה בשיתוף פעולה של שמונים כוכבי לכת שונים. בינתיים, בתור התחלה, הותקן במרכז הכוכב כור רב עוצמה, שמשחרר חמצן מהמחצבים בהרים. כרגע האוויר כאן עוד לא טוב במיוחד, אבל עד פתיחת המוזיאון האוויר יהיה הטוב ביותר בכל הגלקסיה.
בינתיים התקרבנו למרגלות האנדרטה.
האנדרטה הייתה גדולה מאוד, בגובה של מבנה בן עשרים קומות. עצרנו ובמבט מורם לשחקים בחנו את שלושת הקפטנים.
הקפטן הראשון התברר כצעיר, רחב כתפיים, חטוב. היה לו אף מעט סולד ולסת רחבה. הקפטן חייך. על כתפו ישבה ציפור מוזרה עם שני מקורים וכתר יפה של נוצות מאבן.
הקפטן השני היה גבוה ממנו. היה לו חזה רחב מאוד ורגליים דקות, כמו לכל האנשים שנולדו וגדלו על מאדים. פניו של השני היו חדות ויבשות.
הקפטן השלישי, פיקסיאני בחליפה צמודה עם הקסדה זרוקה לאחור, עמד נשען בכף ידו על ענף של שיח אבן.
- הם לא זקנים בכלל, - אמרה אליסה.
- את צודקת, ילדה, - ענה ד"ר ורחובצוב. - הם התפרסמו כשהיו צעירים.
נכנסנו לצל העצים ובסמטה רחבה הלכנו עד לבסיס. הבסיס התברר כמבנה עצום, זרוע ארגזים, מכולות ומכשירים שונים.
- המייצגים לתערוכות החלו להישלח למוזיאון, - אמר הדוקטור, כאילו התנצל. - לכו אחריי אל המחילה שלי.
- זה ממש כמו הפגסוס בתחילת המסע שלנו! אליסה התפעלה.
ואכן, המסע דרך הבסיס למעונו של ד"ר ורחובצב היה כמו הליכה דרך הספינה שלנו כשהיא עמוסה בחבילות, מטענים וכל מיני ציוד.
פינה קטנה בין המכולות, עמוסה ספרים ומיקרופילמים, שבה בקושי נכנס דרגש, גם הוא זרוע בניירות ופילם, התבררה כחדר השינה וחדר העבודה של אוצר המוזיאון, ד"ר ורחובצב.
- שבו, תרגישו כמו בבית, - אמר הדוקטור.
לכולנו, מלבד בעל הבית, היה די ברור שאין כאן איפה לשבת. ורחובצוב גרף מהמיטה ערימת ניירות. הדפים התעופפו, ואליסה החלה לאסוף אותם.
- אתה כותב רומן? - שאל פולוסקוב.
- למה רומן? אה, כן, כמובן, החיים של שלושת הקפיטנים מעניינים יותר מכל רומן. ראוי לספר אותם כדוגמה לדורות הבאים. אבל אני נטול כל כישרון ספרותי.
חשבתי שד"ר ורחובצב מתנהג בצניעות. הרי הוא עצמו טס לסיירים של ארטורוס כדי למצוא את תרשימי הספינה של אחד הקפיטנים.
- ובכן, - אמר הרופא, - איך אוכל להועיל לאורחי היקרים?
- אמרו לנו, - התחלתי, - שאתה יודע הכל על שלושת הקפטנים.
- ובכן, - ורחובצב אף הסמיק במבוכה, - זו הגזמה ברורה!
הוא הניח את כובעו על ערימת ספרים, הכובע כל הזמן ניסה להחליק מטה, והדוקטור שב ותפס אותו והחזיר אותו למקומו.
- הקפטנים, - אמרתי, - הצליחו לבקר בכוכבי לכת לא ידועים רבים. הם פגשו חיות וציפורים נפלאות. שמענו שנשארו מהם רישומים, יומנים. ואנחנו בדיוק מחפשים חיות לא מוכרות על כוכבי לכת אחרים. האם תוכל לעזור לנו?
- אהה, זה העניין… - חשב ורחובצב לרגע. כובעו ניצל את הרגע, החליק מטה ונעלם מתחת לדרגש. - אה, - הוא אמר, - אם רק הייתי יודע מראש...
- אבא, אני יכולה לעזור לדוקטור? שאלה אליסה.
- כן, ילדה, - הדוקטור פנה אליה.
- לאחד הקפטנים מאבן יושבת על הכתף ציפור עם שני מקורים וכתר הראש. אין ציפור כזו בגן החיות. אולי אתה יודע עליה משהו?
- לא, - אמר ורחווצב. - אני לא יודע כמעט כלום. איפה הכובע שלי?
- מתחת לדרגש, - אמרה אליסה. - עכשיו אביא אותו.
- אל תטרחי. - אמר ורחובצוב וצלל מתחת לדרגש. משם בצבצו רק הרגליים שלו. הוא חיפש שם בחושך את הכובע, רשרש בניירות והמשיך לדבר. - הפסלים שעבדו על האנדרטה, קיבלו את התמונות האחרונות של הקפיטנים. הם בחרו את התמונות שהם הכי אהבו.
- אולי הם המציאו את הציפור הזו? - שאלתי, רוכן מעל המיטה.
- לא לא! - קרא וורחובצוב, ומגפיו רעדו. - ראיתי את התמונות האלה בעצמי.
- ידוע לפחות היכן הן צולמו?
- הקפטן הראשון מעולם לא נפרד מהציפור, - ענה ורחובצוב - אבל כשהוא טס לנוגה, הוא נתן את הציפור במתנה לקפטן השני. והקפטן השני, כידוע, נעלם ללא עקבות. גם הציפור נעלמה.
- אז לא ידוע אפילו איפה היא נמצאה במקור?
ורחובצוב לבסוף זחל החוצה מתחת למיטה. הוא קימט את כובעו באגרופו ונראה מוטרד.
- סליחה, - הוא אמר, - דעתי הוסחה.
- זאת אומרת שלא ידוע איפה הציפור חיה?
- לא, לא, - ענה ורחובצוב במהירות.
- חבל, - נאנחתי - אז זה כישלון. אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעזור לנו. וקיווינו…
"למה אני לא יכול?" ד"ר וורחובצוב נעלב. "טיילתי הרבה בעצמי... תנו לי רגע לחשוב".
הדוקטור חשב כשלוש דקות, ואז אמר:
- נזכרתי! על כוכב הלכת אורידיקה חיי דרקון קטן. ואומרים שגם דרקון גדול.
- אני יודע, - אמרתי. - הדרקון הגדול נורה פעם על ידי אחד הקפטנים.
- איך אתה יודע? - שאל ורחובצוב.
- אני יודע. סיפר לי ידידי, הארכיאולוג רעשרם.
- מוזר, - אמר ורחובצוב והטה את ראשו, בוחן אותי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. - אז אני אחשוב על זה עוד.
הוא חשב עוד דקה והודיע לנו על הגמל השלמה של מאדים. זה אפילו היה מצחיק. גמלי שלמה של מאדים חיים לא רק בכל גני החיות - הם אפילו מוחזקים בבתים. לאליסה יש אחד, למשל.
ואז ורחובצוב סיפר לנו על הראשנים, על לוכד הזבובים מפיקס, על ציפורי התופת מכוכב הלכת טרול, ועל חיות אחרות המוכרות מהספר "חיות הגלקסיה שלנו".
- לא, אנחנו לא צריכים את החיות האלה.
- סלח לי, - אמר ורחובצוב בנימוס, - אבל כל חיי התעניינתי ביצורים תבוניים, ואיכשהו מעולם לא פגשתי חיות. אני יכול לחשוב עוד קצת?
ורחובצוב חשב שוב.
- איפה עוד ביקרתי? - הוא שאל את עצמו. - כן, - הוא ענה, - ביקרתי בכוכב הריק.
- איפה?
- על הכוכב הריק. זה לא רחוק מכאן, במערכת כוכבים השכנה.
- אבל אם זה הכוכב הריק, אז איזה של חיות כבר יש שם? - אליסה הופתעה.
- את זה אף אחד לא יודע. אתם מבינים, היינו שם ביום שני, כל השמים היו מלאים בציפורים. וביום שלישי, אף לא ציפור אחת - רק זאבים מסתובבים בלהקות. וצבאים. וביום רביעי - לא זה ולא זה. הפלנטה התרוקנה.
- אבל אולי החיות פשוט נדדו לאנשהו?
- לא, - אמר וורחובצוב, - זה לא העניין. הייתה לנו סירת סיור, ומתוך סקרנות הקפנו את כל הכוכב. בלי חיות, בלי ציפורים. שממה. ולא היינו היחידים שהתפלאו מזה. אני אתן לכם את הקואורדינטות.
- תודה, - אמרתי. - אבל אם אתה לא זוכר שום דבר נוסף, תראה לנו את יומני הקפטנים. הם בטח ראו חיות שונות.
- מי סיפר לך על היומנים? - שאל הדוקטור והטה את ראשו.
- חברנו, הארכיאולוג רעשרם. - עניתי.
- לא שמעתי אף פעם. ולמה לכם יומנים? נזכרתי! סקליס. סקליס מהכוכב ששינרה. הם מתעופפים שם בהמונים. נאמר לי.
- תודה גם על זה, - אמרתי. מאוד רציתי להסתכל ביומנים של הקפטנים, אבל משום מה ד"ר ורחובצוב לא רצה להראות את היומנים. איכשהו עוררנו בו חוסר אמון.
- בבקשה.
- מה עם היומנים? - שאלה אליסה.
- הו, ילדה, מה יש לכם עם היומנים האלה? אגב, הם לא כאן. הם בפיקס. מאוחסנים בארכיון. כן, בארכיון. - וד"ר ורחובצוב הזדקף פתאום, כאילו עלה על שקר מוצלח.
- ובכן, כרצונך. - אמרה אליסה.
הדוקטור זז באי נעימות, חבש את כובעו המקומט על עיניו ואמר בשקט:
- אתם יכולים גם לבקר בשוק בפאלפוטרה.
- בהחלט נלך לשם, - אמרתי. - אנחנו יודעים עליו.
- אז אני אראה לכם את היציאה, - אמר הדוקטור.
הוא קם והוביל אותנו בין הארגזים והמכולות ליציאה מהבסיס. הוא הלך במהירות, כאילו פחד שנשנה את דעתנו ולא נטוס משם.
חזרנו לאנדרטאות. עצרנו לידם.
- מה קרה לקפטן השני? - שאלתי.
- הוא מת, אתם הרי יודעים, - ענה וורחובצוב.
- אמרו לנו שהוא נעדר.
ד״ר ורחובצוב משך בכתפיו הצרות.
- ואת הקפטן הראשון אפשר למצוא? - לא ויתרתי. - האם הוא חי?
- כן, עובד איפשהו בחלל.
- על פרויקט נוגה? אבל יש שם כמה אלפי אנשים.
- אתם הרי בעצמכם יודעים איך לחפש אותו. ולא תוציאו ממני עוד שום דבר.
- טוב, - אמרתי אז, - תודה על קבלת הפנים. אם כי, חשבנו שהפגישה תהיה אחרת.
- גם אני חשבתי כך, - אמר ורחובצוב.
- אולי כשתסיים לכתוב את הרומן, תשלח לנו עותק?
- אני לא כותב רומנים! אני לא יודע איך! מי הגה את זה?
- אני מדבר על הרומן ההוא, שלשמו טסת לפני חודש לסיירים בארטורוס ושאלת אותם על מבנה השחף הכחול.
- מה? - ד״ר ורחובצוב נופף בידיו. - איזה "שחף כחול"? איזה סיירים? לא הייתי שם כבר חצי שנה!
- נו, בסדר, בסדר. - אמרתי, - כשראיתי שהדוקטור כבר ממש מבולבל. - לא התכוונו לפגוע בך.
- זהו, - אמר ורחובצוב - אם תעברו באזור, תעצרו לביקור, תמיד אשמח לראותכם. במיוחד את הילדה המקסימה הזו.
הוא הושיט את ידו ללטף את ראשה של אליסה, אבל אליסה לקחה צעד הצידה וידו של הדוקטור נשארה תלויה באוויר.
- אז אל תשכחו, - הוא אמר ונעצר באנדרטת שלושת הקפטנים. - סקליס על ששינרה והחידה של הכוכב הריק.
- תודה דוקטור, - עניתי - לא נשכח.
Comments
Post a Comment