פרק 1 - אליסה פושעת
אני הבטחתי לאליסה: " תסיימי כיתה ב' ואקח אותך איתי למשלחת המחקר בקיץ. נטוס ב"פגסוס" לאסוף חיות נדירות בשביל גן החיות שלנו".
דיברתי על זה עוד בחורף, ישר אחרי חגיגות השנה החדשה. במקביל הצבתי מספר תנאים: ללמוד טוב, לא לעשות שטויות ולא לחפש הרפתקאות.
אליסה באמת עמדה בתנאים ונראה ששום דבר לא יפריע לתוכניות שלנו. אבל אז במאי, חודש לפני היציאה, קרה משהו שכמעט והרס הכל.
באותו יום עבדתי מהבית, כתבתי מאמר למגזין "שליח קוסמוזאולוגיה". מבעד לדלת הפתוחה של חדר העבודה, ראיתי שאליסה חזרה מבית הספר קודרת. היא זרקה על השולחן את התיק עם רשם הקול והמיקרופילם, סירבה לאכול צהריים, ובמקום הספר האהוב עליה לאחרונה, "חיות מכוכבים רחוקים" התיישבה לקרוא את "שלושת המוסקטרים".
- משהו השתבש? - שאלתי.
- מה פתאום. - ענתה לי אליסה. - למה אתה שואל?
- כך נדמה לי.
אליסה חשבה מעט, שמה את הספר בצד, ושאלה:
- אבא, יש לך במקרה גוש זהב גולמי?
- באיזה גודל את צריכה אותו?
- בערך קילו וחצי.
- אין.
- ומה עם יותר קטן?
- אם לומר את האמת, גם יותר קטן אין לי. אין לי גוש זהב גולמי באף גודל. למה את צריכה אותו?
- לא יודעת, אמרה אליסה. - פשוט צריכה אחד.
יצאתי מחדר העבודה, התיישבתי לידה על הספה, ואמרתי:
- טוב, ספרי מה עובר עליך.
- שום דבר מיוחד. פשוט צריכה גוש זהב גולמי.
- ועכשיו בכנות?
אליסה לקחה נשימה עמוקה, הפנתה את מבטה לחלון ולבסוף אמרה:
- אבא, אני פושעת.
- פושעת?
- ביצעתי שוד, ועכשיו בטח יסלקו אותי מבית הספר.
- חבל, אמרתי בתגובה. - נו, תמשיכי. אני מקווה שהכל לא כל כך נורא כמו שזה נראה ממבט ראשון.
- טוב, אז אני ואליושה נאומוב החלטנו לתפוס זאב נהרות ענק. הוא חיי במאגר איקשינסקיי ואוכל ראשנים. דייג אחד סיפר לנו עליו, אתה לא מכיר אותו.
- ומה הקשר לגוש הזהב?
- בשביל הפיתיון.
- מה?
- אנחנו דיברנו על זה בכיתה והחלטנו שאת זאב הנהרות צריך לתפוס עם פיתיון. זאב נהרות רגיל תופסים עם פיתיון רגיל וזאב נהרות ענק צריך לתפוס עם פתיון מיוחד. ואז ליווה זוונסקי חשב על הרעיון של גוש הזהב. ואצלנו במוזיאון של בית הספר יש גוש זהב גולמי. יותר נכון היה גוש זהב גולמי. במשקל קילו וחצי. אחד מבוגרי בית הספר תרם אותו. הוא הביא אותו מחגורת האסטרואידים.
- ואתם גנבתם גוש זהב גולמי במשקל קילו חצי?
- זה לא בדיוק כך, אבא. אנחנו שאלנו אותו. ליווה זוונסקי אמר, שאבא שלו גאולוג ושהוא יביא חדש. ובינתיים החלטנו לעשות פיתיון מזהב. זאב הנהרות בטוח יתפס על כזה פיתיון.
- ומה קרה אחר כך?
- אחר כך, שום דבר מיוחד. הבנים פחדו לפתוח את הארון אז ערכנו הגרלה. אני בחיים לא הייתי לוקחת את גוש הזהב אבל אני העלתי בגורל.
- עלית.
- מה?
- עלית בגורל.
- נו כן, העלתי בהגרלה, ואני לא יכולתי לסגת מול כל החברה. מה גם שבגוש הזהב הזה אף אחד אחר לא היה נוגע.
- ואחר כך?
- אחר כך הלכנו לאליושה נאומוב, לקחנו ממנו לייזר, ניסרנו את הגוש הארור הזה ונסענו למאגר איקשינסקיי. וזאב הנהרות בלע את הפיתיון שלנו. אליסה חשבה רגע והוסיפה:
- ואולי לא זאב הנהרות. אולי עץ שנסחף בנהר. הפיתיון היה מאוד כבד. חיפשנו אותו ולא מצאנו. צללנו בתורות.
- והפשע שלכם נחשף?
- כן, בגלל שזוונסקיי רמאי. הוא הביא מהבית ערימת יהלומים ואומר שזהב אין בכלל. שלחנו אותו עם היהלומים הביתה. ממש עוזרים לנו היהלומים שלו! ואז באה אליונה אלכסנדרובנה ואמרה ״נוער, תפנו את המוזיאון, אני מביאה לפה עכשיו את תלמידי כיתה א׳ לסיור״. יש לפעמים בחיים כאלה צירופי מקרים אומללים! וישר התגלה הכל. היא רצה למנהל. ״סכנה - היא אמרה (אנחנו הקשבנו מחוץ לדלת) בדם של מישהו התעורר העבר!״. אליושקה נאומוב אמר שיקח עליו את כל האשמה, אבל אני לא הסכמתי. אם אני העלתי, אז שיענישו אותי. וזה הכל.
- זה הכל? - הופתעתי - אז את התוודת?
- לא הספקתי, - אמרה אליסה. - נתנו לנו זמן עד מחר. אליונה אמרה, או שמחר גוש הזהב יהיה במקום או שתתנהל שיחה רצינית. זה אומר שמחר יוציאו אותנו מהתחרויות ואולי אפילו יסלקו מבית הספר.
- מאילו תחרויות?
- מחר יש לנו מרוץ בתוך בועות אוויר. על מקום ראשון של כל בית הספר. והקבוצה שלנו מתוך הכיתה זה בדיוק אליושקה, אני ויגוברוב. הרי יגוברוב לא יכול לעוף לבד.
- שכחת גם בעיה אחת נוספת, - אמרתי.
- איזו?
- שאלה אליסה בקול שהעיד על כך שהיא כבר ניחשה.
- את הפרת את ההסכם שלנו.
- הפרתי, - הסכימה אליסה - אבל קיוויתי שההפרה לא מאוד חמורה.
- כן? לגנוב גוש זהב במשקל קילו וחצי, לנסר אותו לפיתיון, להטביע אותו בתוך מאגר איקשינסקיי ואפילו לא להתוודות! אני חושש שתאלצי להישאר. ״פגאסוס״ יצא בלעדייך.
- אוי, אבא! - אמרה אליסה בשקט - אז מה נעשה עכשיו?
- תחשבי, - אמרתי וחזרתי לחדר העבודה לסיים לכתוב את המאמר.
אבל לחזור לעבוד היה קשה. הסיפור היה יותר מידי מטופש. ילדים קטנים מנסרים מיצג מוזיאוני.
אחרי שעה הצצתי מחדר העבודה. אליסה לא היתה שם. הסתלקה לה. התקשרתי לפרידמן מהמוזיאון המינרולוגי, אותו פגשתי פעם בהרי פמיר.
פנים עגולות עם שפם שחור הופיעו על צג הוידאופון.
- ליוניה, - אמרתי - אין לך במקרה בעודפים גוש זהב גולמי במשקל קילו וחצי.
- יש גם במשקל 5 קילו. למה אתה צריך? לעבודה?
- לא, צריך בבית.
- לא יודע מה לומר לך, - ענה לי ליוניה תוך כדי שהוא מסלסל את השפם. הם כולם בשימוש.
- לי יתאים אחד הכי חסר ערך, - אמרתי. - הבת שלי צריכה אותו לבית הספר.
- לאליסה?
- לאליסה.
- אם כך, אתה יודע מה? - אמר פרידמן, - אני אתן לך גוש זהב. יותר נכון, לא לך, לאליסה. אבל אתה תוכל לגמול לי בטובה תחת טובה.
- בשמחה.
- תן ליום אחד את סינברס.
- מה?
- את סינברס. יש לנו מכת עכברים.
- בין הסלעים המינרליים?
- לא יודע מה הם אוכלים פה אבל הם פה. מהחתולה הם לא מפחדים והמלכודות לא מעניינות אותם. אבל רק מהריח שלא לומר מהמראה של סינברס כל העכברים ינוסו על נפשם לאן שעיניהם רואות.
מה כבר יכלתי לעשות? הנמר הכחול הוא חייה נדירה, ואני בעצמי אצטרך לנסוע איתו למוזיאון ולוודא שהוא לא ינשוך שם אף אחד .
- טוב, אמרתי, רק תשלח את גוש הזהב מחר בבוקר בדואר פנים.
ניתקתי את הוידאופון ומיד נשמע צלצול בדלת. פתחתי. בדלת עמד ילד בהיר בחליפה כתומה של חוקרי נוגה עם סמל חלוצי מערכת סיריוס על השרוול.
- סלח לי, אמר הילד, האם אתה אבא של אליסה?
- זה אני.
- שם המשפחה שלי יגורוב. אליסה בבית?
- לא. הלכה לאנשהו.
- חבל… אפשר לסמוך עליך?
- עלי? אפשר.
- אם כך יש לי איתך שיחה של גברים.
- כמו קוסמונאוט לקוסמונאוט?
- אל תצחק. - הסמיק יגורוב - עם הזמן אני עוד אלבש את החליפה הזו בצדק.
- לא מפקפק בזה, אמרתי. אז איזו שיחת גברים?
- אני ואליסה אמורים להשתתף בתחרויות, אבל בגלל איזה עניין שצץ, יכול להיות שיסירו אותה מהתחרויות.
בכל אופן, עליה להחזיר לבית הספר איזה חפץ שאבד. אני מביא את זה לך. אבל אף מילה על זה לאף אחד, ברור?
- ברור, אדון זר מסתורי, אמרתי.
- קח.
הוא הושיט לי שקית. השקית היתה כבדה.
- גוש זהב? שאלתי.
- אז אתה יודע?
- יודע.
- גוש זהב גולמי.
- לא גנוב, אני מקווה…
- ממש לא! מה פתאום. הביאו לי אותו במועדון התיירים. אז, להתראות.
לא הספקתי לחזור לחדר העבודה ובדלת צלצלו שוב. שתי ילדות עמדו בדלת.
- שלום, הן אמרו יחדיו. אנחנו מכיתה א׳. קח בבקשה. בשביל אליסה.
הן הושיטו לי שני ארנקים זהים וברחו. באחד הארנקים היו ארבעה מטבעות זהב, מטבעות עתיקים של אספנים. בארנק השני היו שלוש כפיות. הכפיות, היו עשויות פלטינה ולא זהב אבל להשיג את הבנות כבר לא הספקתי.
גוש זהב נוסף נזרק לתיבת הדואר על ידי אלמוני טוב לב. אחר כך הגיע ליובה זבנסקי וניסה לדחוף לי תיבת תכשיטים קטנה עם יהלומים. אחר כך הגיע תלמיד מהכיתות הבוגרות והביא ישר שלושה גושי זהב.
- אני בילדות אספתי אבנים, הוא אמר.
אליסה חזרה בערב, נעמדה בדלת והכריזה בחגיגיות.
- אבא, אתה לא צריך להיות מוטרד, הכל הסתדר. אני ואתה נצא יחד במשלחת המחקר.
- מה הוביל לשינוי הזה? - שאלתי.
- השינוי הוא זה שאני מצאתי גוש הזהב.
אליסה בקושי הצליחה להוציא מהתיק את גוש הזהב. לפי המראה הוא היה במשקל של שש או שבע קילו.
- אני נסעתי לפולוסקוב. לקפטן שלנו. הוא טילפן לכל המכרים שלו, ברגע שנודע לו במה מדובר. ועוד האכיל אותי ארוחת צהריים. כך שאני לא רעבה.
בשלב הזה אליסה ראתה, מונחים על השולחן, כל גושי הזהב ושאר חפצי הזהב שהצטברו במהלך היום בבית שלנו.
- או או או! ,אמרה, המוזיאון שלנו יתעשר.
- תקשיבי, פושעת, אמרתי בשלב הזה, בשום אופן לא הייתי לוקח אותך למשלחת לולא החברים שלך.
- איך קשורים לזה החברים שלי?
- ספק אם הם היו מתרוצצים בכל מוסקבה בחיפוש אחר זהב למען אדם רע.
- אני לא אדם כזה רע, אמרה אליסה בלי צניעות מיותרת.
- שלחתי לעברה מבט זועף, אך באותו הרגע בקיר צפצף מתקן הדואר הפנימי של הבניין. פתחתי את תיבת הדואר והוצאתי שקית עם גוש הזהב ממוזיאון המינרלים. פרידמן קיים את ההבטחה שלו.
- זה ממני, אמרתי.
- רואה, אמרה אליסה, אז גם אתה חבר שלי.
- יוצא שכך. עניתי, אבל מבקש לא להתנשא.
בבוקר שלמחרת נאלצתי ללוות את אליסה לבית הספר בגלל שהמשקל הכולל של מלאי הזהב בדירה שלנו הגיע לשמונה עשר קילוגרמים. בעת שמסרתי לה את התיק בכניסה לבית הספר, אמרתי:
- לגמרי שכחתי מהעונש.
- איזה עונש?
- ביום ראשון תאלצי לקחת מגן החיות את סינברס וללכת איתו למוזיאון המינרולוגי.
- עם סינברס, למוזיאון? אבל הוא טיפש.
- כן, הוא הולך להפחיד שם את העכברים ואת תוודאי שהוא לא יפחיד אף אחד אחר.
- סיכמנו, אמרה אליסה, אבל למשלחת אנחנו בסוף יוצאים.
- יוצאים.
Comments
Post a Comment