פרק 12 - המצאה כל כך עצובה

כשהפגסוס טס לכוכב ששינרו, כבר היו בו פחות חבילות ומטענים באופן ניכר. אפשר היה ללכת לאורך המסדרונות ולא להיתקל בתיקים, ארגזים ומכולות.

כבר עברנו שליש מהגלקסיה והגענו למקומות שעליהם לא נכנסות טיסות מסחריות מכדור הארץ.

כוכב הלכת "ששינרו" נמצא הרחק מהמסלולים המרכזיים. עולם החי שלו לא עשיר - לפני שלוש מאות שנה הוא היה עקר ולא מיושב, אבל אז הגיעו לכאן מתיישבים מ"רוזדור" ועשו עליו אטמוספירה מלאכותית, נטעו גנים ושתלו מדשאות.

לא היינו מבזבזים זמן בנחיתה שם, אבל ד"ר ורחובצוב, עוד על הפלנטה של ​​שלושת הקפטנים, אמר לנו שהוא שמע שבעל חיים בשם סקליס חי על הכוכב ששינרו.

הפגסוס נחת על פלנטה באישון לילה, הרחק מהאורות העמומים של עיירה קטנה. נחתנו בשקט כדי לא להעיר את תושבי העיר ולא להפחיד אותם: ספינות ממעטות להגיע לששינרו ויש ששינרים שמעולם לא ראו אותן.

המנועים נדמו, המכונאי זיליוני סירק את זקנו והלך לישון, קפטן פולוסקוב נשאר על הגשר כדי להכניס תיקונים למפת הניווט הלא מעודכנת, אליסה כתבה מכתב לסבתא, בתקווה לשלוח אותו מששינרו, ואני ירדתי לסיפון הראשון. כדי לבחור כלוב ריק לסקליס ולהאכיל את החיות.

על הספינה היה שקט וחמים. הלכתי כמעט ללא קול לאורך השטיח הרך וחשבתי שיהיה צורך להצטייד בששינרו במים ולהשיג צמר לעכביש מערות האורג. השיחון הסורר הצעיר חיכה לי מעבר לפינה. אמרתי לו:

- לישון תיכף ומיד! אחרת אני לא אשקה מחר.

השיחון הניף את העלים שלו באימה ורשרש כשהוא נדחס לתוך התא שלו.

לפתע שמעתי לעיסות חרישות. מישהו טיפס למחסן שבו אוחסנו שאר החבילות. עצרתי והקשבתי. לא ידעתי מי מהחיות זחלה החוצה מהכלוב - אחרי הכל, לא כל אחת אתה לא יכול לקחת בידיים חשופות.

הצצתי בזהירות מבעד לדלת המחסן הפתוחה. ריק. אבל הלעיסות נשמעו חזק יותר. נכנסתי לתא. הלעיסות הגיעו מאחורי דלת של מקרר נעול. שם אוחסנו אננסים.

הופתעתי כשראיתי את המפתח במנעול הסגור - אף אחד לא יכול היה לטפס למקרר ולנעל את עצמו מבפנים.

לאט לאט שלחתי יד אל המפתח, סובבתי אותו ופתחתי את הדלת.

על המדף, רועד מקור, ישב איש ירוק קטן, מכרסם אננס בשיניו החדות.

האיש הרים את מבטו באימה והצמיד את האננס לחזהו.

- אתה לא תעז, - הוא אמר.

- לפחות היית מקלף את האננס, - עניתי. - ובכלל, איך נכנסת לכאן?

- לא נותנים לאכול ארוחת ערב בנחת! - אמר האיש ונעלם יחד עם האננס.

שפשפתי את עיניי. המקרר היה ריק. היו חסרים שלושה אננסים על המדפים. מישהו נגע לי ברגל ואני קפצתי מרוב הפתעה.

התברר שזה שוב אותו שיח חסר מנוחה מסתובב על הסיפון.

- לישון מיד! - צעקתי עליו, - למרות שאני אף פעם לא צועק על בעלי חיים וצמחים.

השיח הרים את הענפים ומיהר להמלט.

הסתכלתי שוב על המקרר. גבר ירוק עמד עם גבו אליי וניסה, מתרומם על קצות אצבעותיו, למשוך אננס גדול מהמדף.

- עצור! - צעקתי.

האיש הקטן הסתכל אחורה, והבנתי שזה לא אותו חוטף שלעס אננס לפני שלוש דקות.

- אל תדאג, - אמר האיש הקטן, - יש לי רשות.

והוא מיד נעלם ולקח איתו את האננס.

פלאים כאלה עוד לא ראיתי מעולם. אפילו קיבלתי סחרחורת. הסתכלתי בטיפשות לתוך המקרר, כאילו מישהו יכול להסתתר שם, במעמקים.

באותו רגע דחפו אותי, על המדף עמד איש ירוק שלישי.

- אל תתערב, - הוא אמר, - אני ארביץ לך. - ומיד הושיט יד לאננס.

- נו, מה זה לעזאזל! - מחיתי. - מאיפה אתה?

- אני גר כאן, - ענה האיש הקטן, לקח אננס ונעלם באוויר.

זה היה מעבר לכוחותיי. לחצתי על כפתור האינטרקום וקראתי לפולוסקוב.

- גנאדי, - אמרתי, - אתה ישן?

- לא, - ענה הקפטן. - עובד. מה קרה לקול שלך?

- עם הקול? - שום דבר.

- הוא רועד כמו זנב של ארנבת. משהו קרה?

- אמור לי, גנאדי, האם הצוהר של הספינה סגור?

- כמובן שסגור, - הוא כעס. - הרי אף אחד לא יצא.

- וזיליוני ישן?

- ישן. ואליסה ישנה. אני בדיוק בדקתי. אליסה כתבה מכתב, כתבה ונרדמה באמצע. מה קרה?

- תגיד לי, באילו מקרים אנשים רואים גברים ירוקים קטנים?

- קטנטנים ממש? שאל פולוסקוב בטון ענייני. - הם יושבים על הכתף? עם זנב? איפשהו קראתי על זה. בספר ישן.

- לא, - עניתי, - די גדולים, בלי זנב, אוכלים אננס. כאן! הנה הוא! רביעי!

ואכן, חוטף נוסף הופיע במקרר, קרץ לי ונעלם.

- אני בא! אמר פולוסקוב בדאגה. - אל תעשה כלום. שמור על קור רוח.

עד שפולוסקוב הגיע בריצה לסיפון, נותרו פחות ממחצית מהאננסים על המדפים, ומיד שני גברים ירוקים עזרו זה לזה לטפס על המדף העליון של המקרר.

- לא, - אמר פולוסקוב, - אל תפחיד אותם. זו כנראה לא הזיה.

- איזו הזיה! - האיש הירוק נעלב, - אתה יכול לגעת.

- אין זמן, - קטע אותו השני.

- ד"ש לאליסה, - אמר הראשון.

- והם נעלמו כדי לפנות מקום לאחד נוסף.

- האם אליסה באמת ישנה? - שאלתי את פולוסקוב.

- ישנה.

- איך הם יכולים לדעת עליה?

- אין לי צל של מושג. פשוט בית משוגעים!

המקרר היה ריק. אף אחד אחר לא הופיע.

- בוא נסגור את הדלת, - אמר פולוסקוב. - כך רגוע יותר.

טרקתי את דלת המקרר.

- איך הם יכולים לדעת על אליסה? - חזרתי. - נחתנו כאן לפני שעה, אף אחד מאיתנו לא יצא החוצה...

פולוסקוב ואני נשארנו ערים הרבה זמן, בניסיון למצוא הסבר לתופעה המוזרה. אבל לא הצלחנו לחשוב על שום דבר. בדקנו שוב את המנעולים על הצוהרים, הסתובבנו בספינה. ריק, שקט, שליו.

ליתר ביטחון, הלכתי לישון בתא של אליסה. לישון היה לא נוח, השטיח על הרצפה היה קשה, ומתחת לראש נאלצתי לשים סנפירים מגומי.

למזלי הספקתי לקום לפני שאליסה התעוררה, ולכן, כאשר פקחה את עיניה, כבר ישבתי על כורסא כאילו כלום לא קרה ודפדפתי ב"מדריך לזיהוי תושבי הגלקסיה".

- מה אתה עושה פה? שאלה אליסה.

- סתם, נכנסתי לבדוק בספרייה שלך, איך נראים המקומיים.

- ולמה אתה לא מסורק?

סגרתי את הספר בטריקה - אסתכל מאוחר יותר - ומיהרתי לתא שלי להסתדר.

שם, תוך כדי מקלחת, כמעט שכנעתי את עצמי שאין גברים ירוקים קטנים, הכל היה תעתוע, חלום ואשליה.

עם המחשבה הזו, ירדתי למחסן כדי להסתכל לתוך המקרר.

המקרר היה פתוח, ריק לחלוטין. אף לא אננס אחד. פלוסקוב עמד מולו מהורהר.

- באופן כללי, אני מניח, - אמר, - שהמקומיים למדו לעבור דרך קירות, למרות שזה מנוגד לכל חוקי הטבע.

- לא, הם כנראה לא מקומיים, - אמרתי. - בטח קלטנו סוג של ציוויליזציה טפילית בחלל.

אליסה נכנסה לסיפון ונעמדה מאחורינו.

- בוקר טוב, פולוסקוב, - היא אמרה. - לאן העברתם את האננסים?

- הם נגנבו, - אמר פולוסקוב. - ואנחנו חושבים איך לתפוס את הגנב.

- מי זה? - אליסה הופתעה.

- שדים ירוקים, - ענה פולוסקוב.  - הלוואי ויכולתי לשים עליהם יד! אני רק מדמיין לעצמי עם איזו הבעת פנים אני אופיע ב"רדוויט"! שם מחכים לאננסים האלו!.. הנה הוא, תראו, תפסו אותו!

ואכן, אדם ירוק קטן הופיע לפתע במקרר; הוא הציץ במדפים הריקים ואמר, בלי להביט בנו: "איחרתי", ומיד נעלם.

- הנה הוא מולנו, - חזר פולוסקוב. - ואין בכלל אפשרות לתפוס אותו.

- אה, זה תושב מקומי, - אמרה אליסה. - הסתכלתי בספר שאבא השאיר על הכיסא.

- האם את בטוחה?

- בטוחה לגמרי.

- זה מאוד מצער בשבילם. אני שולח תלונה לממשלה שלהם מיד. ככה מקבלים פני האורחים? פולוסקוב כעס מאוד.

- סלח להם, קפטן.

- לא, אין שום סיכוי. איפה הטלפון?

- פולוסקוב, רק תחשוב על זה, - התחננה אליסה. הם אנשים כל כך נחמדים ואדיבים! הם לא רצו לגנוב אננס. זה פשוט קרה. בלי כוונה.

- את חביבה מדי, אליסה, - התנגד פולוסקוב. - הלילה, עוד לפני שהספקנו לנחות, הם כבר טיפסו למחסן וסחבו אננסים, ובעוד חצי שעה הם יתחילו עם שאר המטען.

- פולוסקוב, - אמרה אליסה בתקיפות, - שכחת שהפסדת לי בהימור? - הפסדת לי משאלה.

- אני זוכר, - אמר פולוסקוב.

- אז, המשאלה שלי היא שתסלח להם על האננסים.

ובאותו רגע נשמע רעש נורא מחוץ לכותלי הספינה. כל כך נורא שהוא חדר דרך מעטפת הספינה. שכחנו את כל הגברים הירוקים הקטנים ומיהרנו ליציאה הקרובה הכי מהר שיכולנו. בדרך הצליח פולוסקוב ללחוץ על כפתור האזעקה, ובמסדרונות הבהבו אורות אדומים.

פולוסקב פתח את הצוהר העליון, ומגובה הקומה השלישית הצצנו החוצה.

שמש עמומה, ענקית ואדומה עלתה לשמיים. עננים כחולים וארוכים נעו במהירות על פני השמים. כל קרחת היער מול הפגסוס הייתה מלאה בגברים ירוקים קטנים. הם הניפו דגלים, מטפחות, הניפו כרזות עם המילים "ברוך בואך" וצעקו במקהלה וביחידים:

"ברוכה הבאה!" … "שלום אלי-סה!" ... "ספא-סי-בו!" .. "היי-ד-ד!" ברכות אחרות נשמעו בשפתם הבלתי מובנת עבורנו.

למראה אליסה, שמחתם לא ידעה גבול. זה הרגיש כאילו השמים עומדים ליפול ארצה.

כהרף עין, כמה גברים ירוקים הופיעו ליד הפתח, הרימו את אליסה, ולפני שהספקתי למצמץ, הם נעלמו יחד איתה והופיעו בעובי ההמון. אליסה נישאה על זרועותיהם מורמות לכיוון העיר הבוהקת באופק.

איש ירוק מבוגר, שעמד בקצה התהלוכה, המתין עד שירדנו בסולם, בירך אותנו ואמר:

- כנראה, לא הכל ברור לכם, אורחים יקרים.

- לא הכל ברור, - אמר פולוסקוב.

- לא יקרה שום דבר לאליסה? - שאלתי.

- בהחלט שום דבר. הרשה לי להסביר?

- בוודאי.

- שבו על הדשא, האדמה חמה, לא תתקררו.

נשמענו לאיש הירוק הזקן, והוא סיפר לנו כך:

עד לא מזמן, כוכב הלכת ששינרו לא היה שונה מכוכבי לכת פרובינציאליים מוזנחים אחרים בגלקסיה. אבל לפני כעשר שנים המציא ששינריאן אחד תרופה - כדורים שאפשרו לו לנסוע בזמן במשך שנה-שנתיים לכל כיוון. בהתחלה, בכל כוכב כולו אחזה שמחה גדולה, כולם מיהרו לבלוע כדורים ולטייל הלוך ושוב. אבל אחרי כמה שבועות התחילה מועקת ההתפקחות.

אחד הלך לעתיד ושם נודע לו שאשתו תעזוב אותו או שביתו יישדד. השני חזר לעבר כדי לתקן טעות נוראית שנעשתה שם, אבל הוא לא יכול היה לתקן אותה, אלא רק לחזור עליה. אם חשדת במישהו במרמה, לא היה עולה לך כלום לחזור לאותו יום ולעקוב אחר החשוד. אם פחדת שתמות ממחלה כלשהי, לא היה עולה לך כלום להגיע לעתיד ולראות אם הרופאים רימו אותך. ובהדרגה אנשים התחילו לפחד מהעתיד - אף אחד לא טייל לשם יותר. לעומת זאת כולם החלו לפקוד את העבר. לכל אדם יש כמה זכרונות נעימים. וכך כל אחד היה חוזר לעבר כדי לחוות שוב רגע נעים. ואז מגיע לשם שוב, שוב ושוב... עד אינסוף.

- בואו נלך לעיר, - אמר הזקן הירוק, - ותראו למה כל זה הוביל.

הלכנו אחריו לעיר. העיר הייתה מוזנחת, מלאת פסולת. התהלוכה החגיגית עם אליסה המשיכה רחוק קדימה, ​​ועוברי אורח בקושי נראו ברחובות. אלינו הם לא שמו לב, אבל מדי פעם היה נעלם אחד העוברים והשבים. אחר יכול היה להופיע פתאום באמצע הרחוב, לחשוב על משהו ולהיעלם שוב.

- הם נוסעים בזמן, - אמר המדריך שלנו. לא אכפת להם מההווה. הם מפחדים מהעתיד. אף אחד לא עובד. הממשלה ניסתה לאסור את הגלולות, אבל הן היו כל כך קלות להכנה שכולם התחילו להכין אותן בבית.

- עכשיו אני מבין, - אמרתי, - איך בני ארצך ידעו כבר אתמול על אליסה ועל הגעת הספינה שלנו.

- בוודאי. הם הרי הופיעו במקרר שלך מהעתיד.

- ובכל זאת, מדוע שמחה כזו על בואה של אליסה? - שאל פולוסקוב. - למה לא לגבי הגעתי, למשל?

- זה מאוד פשוט, - אמר הששינריאן הקשיש. - אנחנו אנשים מאוד עדינים ושלווים. ואנחנו מעריכים את היחס הטוב אלינו.

- אז מה? אליסה הרי לא ידעה שתטפסו למקרר שלנו. 

– אה, איזו נאיביות! אמר הירוק בתוכחה.

הוא נעלם באוויר והופיע שוב שלוש שניות לאחר מכן עם אננס גדול בידיו.

- הרגע הלכתי למקרר שלך, - הוא אמר.

אבל אין שם יותר אננסים.

- אבל הייתי שם אתמול בלילה. זה לא מובן? קלי קלות. עכשיו טסתי לעבר ואתמול בלילה לקחתי אננס מהמקרר. אבל לא גנבתי את האננס, לקחתי אותו, כי אליסה הזכירה לפולוסקוב הבוקר שהיא זכתה אצלו במשאלה והמשאלה שלה היא לתת לנו אננסים. אז הבוקר פגשנו את אליסה בהכרת תודה על שאפשרה לנו לקחת אננס אמש...

- אני אצא מדעתי! - אמר פולוסקוב. - קודם היה היום בבוקר, אחר כך היה אתמול בלילה, ולקחתם אננס, שעדיין אסור היה לקחת, כי אחר כך מותר יהיה לקחת אותם...

- נשארו לנו כל כך מעט שמחות בחיינו, - אמר האיש הירוק הקטן, שלא הקשיב לפולוסקוב. - ואף פעם לא אכלנו אננס לפני כן. לדוגמא, אני אחזור כל יום לאתמול כדי לאכול את האננס שאכלתי בלילה...

שתקנו זמן מה, מעכלים את החדשות. ואז נאנח הששינריאן ואמר:

- אני לא יכול יותר. אני חוזר כדי לסיים לאכול את האננס שלך.

- חכה, - עצרתי אותו, - יש לי שאלה עסקית אליך.

- עדיף לא לשאול, - אמר האיש הירוק הקטן. - אני כבר יודע מה אתה הולך לשאול.

- אה כן, - אמרתי.

- אתה תשאל לגבי החיה שנקראת סקליס שהביאה אותך לכאן.

- בוודאי.

- אנחנו יכולים להביא לך מאה סקליס, אבל אתה תסרב להם. תראה, אחד מעבר לפינה. עכשיו אתה תפרוש את הידיים ותגיד: "זו פרה רגילה לגמרי!"

הסתכלנו מעבר לפינה. הייתה שם פרה.

הרמתי ידיים ואמרתי:

- זו פרה רגילה לגמרי!

- אתה רואה.

ואז האיש הירוק נפרד מאיתנו והלך, או יותר נכון נעלם, כי לכל תושבי הפלנטה הזה היה הרגל מוזר להתמוסס באוויר. והוא לא ראה מה קרה אחר כך, וכל יכולתו להתבונן אל העתיד ואל העבר לא הועילה. כי לקחנו את הפרה הזו, הבאנו אותה לגן החיות של מוסקבה, והיא עדיין שם - אחת התערוכות הפופולריות ביותר.

ברגע שהמדריך הירוק שלנו נעלם, הפרה התמתחה, קמה לאיטה על רגליה ופרשת כנפיים דקיקות שקופות וארוכות, שעד אותו רגע היו כרוכות סביב בטנה. הפרה נאנחה, הביטה בנו בעיניה הגדולות והעצובות, ניערה את כנפיה, מורידה מהן את האבק, נתנה דחיפה לקרקע בפרסותיה השחוקות ועפה אל הצד השני של הרחוב.

היא עפה כמו פרה. רע ומגושם, אבל היא עפה בכל זאת!

ואז שאלתי את הילד הירוק שפתאום הופיע לידי:

- של מי הפרה הזאת?

- הסקליס? שאל הילד.

- נו, כן, של מי הסקילס הזה?

- של אף אחד, - אמר הילד. - מי צריך סקליסים? ממש בלתי אפשרי לרעות אותם - הם מתפזרים לכל עבר. אתה יכול לקחת אותו. לא חבל.

ואנחנו הלכנו חזרה עד "פגסוס", מזרזים לפנינו את הסקליס עם ענף קטן. הסקליס התרומם כמה פעמים לאוויר, אבל התעייף מהר מאוד ועבר לריצה עצלה.

אחר כך נקשר אלינו עוד סקליס, אבל לא לקחנו אותו איתנו - מספיק קשה להאכיל סקליס אחד. הסקליס השני במשך זמן רב געה בעלבון וכשכש בזנבו. 

אליסה חזרה זמן קצר אחרינו, היא השתעממה עם הששינרים. הם שכחו ממנה די מהר והתפזרו, חלקם לעבר, וחלקם לעתיד הקרוב.

הפרק הבא...