פרק 4 - נעלמו הראשנים
הסיירים של ארטורוס הקטן, פגשו את "פגסוס" בצורה מאוד חגיגית. ברגע שירדנו על המשטח המטאלי של רחבת הנחיתה הוא התנדנד תחת המשקל של הספינה, ובין המסלולים ניתזו מים כתמתמים ורקובים. הסיירים התגלגלו בקלילות עד אלינו ברכב שטח. מתוך הרכב יצאו שלושה בחורים צעירים בכותנות אדומות, אותן לבשו מעל חליפות החלל. אחריהם הגיעו עוד שלוש קוסמונאוטיות בשמלות מפוארות, שגם אותן הן לבשו מעל חליפות החלל. הבחורים והבחורות נשאו עמם לחם ומלח על מגשים. כשירדו למשטחי המתכת הרטובים של נמל החלל, הם הלבישו לנו על החליפות, זרים מפרחי ענק מקומיים.
לכבודנו במועדון הצפוף של בסיס הסיירים, היתה מוכנה ארוחת ערב חגיגית. כיבדו אותנו בליפתן משומר, אווז משומר וכריכים משומרים. המכונאי זילוניי שהיה השף של "פגסוס", לא נשאר חייב, והניח על שולחן החג, תפוחים אמיתיים, קצפת משמנת אמיתית עם פירות יער אמיתיים, והכי חשוב, לחם שיפון אמיתי.
אליסה היתה אורחת הכבוד. כל הסיירים היו אנשים מבוגרים, הילדים שלהם נשארו בבית, על מאדים, על כדור הארץ, על גנימד, והם התגעגעו מאוד לילדים אמיתיים. אליסה ענתה על כל מיני שאלות, בכנות עשתה מאמץ להראות יותר טיפשה ממה שהיא באמת, וכשחזרה לספינה, התלוננה בפני:
- הם כל כך רצו שהיה קטנה וילדותית, שהחלטתי לא לאכזב אותם.
למחרת, העברנו לסיירים את כל המטען והחבילות, אך התברר שהם לא יוכלו להזמין אותנו לצוד חיות מקומיות: החלה עונת הסופות וכל הנהרות והאגמים עלו על גדותיהם ולטייל על כוכב הלכת היה כמעט בלתי אפשרי.
- רוצים שנתפוס לכם ראשן?
- טוב, לפחות ראשן, הסכמתי להצעה.
יצא לי לשמוע על הזוחלים השונים של ארקטורוס הקטן, אבל בראשן לא נתקלתי עדיין.
שעתיים מאוחר יותר הסיירים הביאו אקווריום גדול, שבקרקעית שלו נחו שלושה ראשנים באורך מטר, שהיו דומים לסלמנדרות ענק. לאחר מכן הסיירים גררו פנימה ארגז עם אצות.
- זה מזון לתקופה הקרובה, הם הסבירו. רק שימו לב, לראשנים יש תיאבון גדול והם גדלים מהר.
- צריך להכין אקווריום גדול יותר? שאלתי.
- עדיף כבר להכין בריכת שחייה. - ענה מפקד הסיירים בזמן שהחברה מכניסים עוד ארגז מזון.
- וכמה מהר הם גדלים? שאלתי.
- מהר למדי. יותר מדויק מזה לא יכול לענות לך, ענה המפקד. אנחנו לא מחזיקים אותם בשבי.
הוא העלה על פניו חיוך מסתורי ושינה נושא.
שאלתי את מפקד הסיירים:
- יצא לך פעם להגיע לכוכב הלכת על שם שלושת הקפטנים?
- לא, הוא ענה. אבל לפעמים מגיע אלינו דר' ורחובצוב. רק לפני חודש הוא היה פה. ואני חייב להגיד, הוא בהחלט תמהוני.
- למה?
- משום מה היה לו צורך בשרטוטים של ספינת החלל "השחף הכחול".
- סלח לי, אבל מה משונה בזה?
- זו הספינה של הקפטן השני שנעלם ללא עקבות לפני ארבע שנים.
- ולמה ורחובצוב צריך את הספינה הזו?
- זה בדיוק העניין - למה? אני שאלתי אותו. מסתבר שהוא עכשיו כותב ספר על ההישגים של שלושת הקפטנים, רומן ביוגרפי, ולא יכול להמשיך את העבודה, בלי לדעת איך בנויה הספינה הזו.
- הספינה הזו היתה כזו מיוחדת?
קפטן הבסיס חייך בהתנשאות.
- אתה , אני רואה, לא מתמצא בעניין, - אמר המפקד. - הספינות של שלושת הקפטנים נבנו בהזמנה מיוחדת, ושונו על ידי הקפטנים עצמם. הם הרי היו מיומנים במלאכות רבות. אלו היו ספינות מופלאות! מותאמות לכל מקרה אפשרי. אחת מהן, "אוורסט", שהיה שייך לקפטן הראשון, נמצא עכשיו במוזיאון הקוסמי בפריז.
- אז למה ורחובצוב לא יכל לבקש את התוכניות מהמוזיאון בפריז?
- הרי כל שלוש הספינות היו שונות! קרא מפקד הסיירים.
- הקפטנים היו אנשים בעלי אופי ואף פעם לא עשו את אותו הדבר פעמיים.
- טוב, אמרתי, נטוס לורחובצוב. תן לנו בבקשה את הקורדינטות הבסיס שלו.
- בשמחה, אמר מפקד הסיירים. תמסור לו מאיתנו דש חם. ואל תשכחו להעביר את הראשנים לתוך בריכה.
נפרדנו מהסיירים מכניסי האורחים וטסנו לדרכנו.
לפני שהלכתי לישון, החלטתי להעיף מבט בראשנים. הסתבר שהדמיון שלהם לסלמנדרה חיצוני בלבד. הם היו מכוסים קשקשים קשים ומבריקים, היו להם עיניים גדולות ועצובות עם ריסים ארוכים, זנבות קצרים התפצלו לשניים והסתיימו במברשות עבות וגסות.
החלטתי להעביר את הראשנים לבריכה מחר בבוקר. שום דבר לא יקרה להם במהלך הלילה באקווריום. זרקתי לראשנים שתי חבילות של אצות וכיביתי את האור בסיפון. האיסוף החל, בעל החיים הראשון לגן החיות היה על סיפון "פגסוס".
בבוקר העירה אותי אליסה.
- אבא, אמרה, התעורר.
- מה קרה?
הסתכלתי על השעון. השעה היתה רק שבע בבוקר לפי שעון הספינה.
- מה קפצת מהמיטה בשעה כזו מוקדמת?
- רציתי להסתכל על הראשנים. הרי אף אחד מכדור הארץ עוד לא ראה אותם.
- ומה? בשביל זה צריך להעיר את האבא הזקן שלך? היה טוב יותר אם היית מדליקה את הרובוט. בזמן שהוא מכין את ארוחת הבוקר היינו קמים בלי למהר.
- תחכה עם ארוחת הבוקר שלך, אבא! - בגסות התפרצה לדברי אליסה.
- אני אומרת שתקום ותסתכל על הראשנים.
משהו בקול שלה הדאיג אותי.
קפצתי מהמיטה ובלי להחליף בגדים, רצתי לסיפון בו עמד האקווריום.
המראה שחזית בו היה מדהים. הראשנים, עד כמה שזה היה בלתי סביר, בלילה אחד גדלו יותר מפי שניים וכבר לא נכנסו לאקוריום. הזנבות שלהם בצבצו ונתלו מחוץ לאקווריום והגיעו כמעט עד לרצפה.
- לא יכול להיות! אמרתי. צריך להכין דחוף את הבריכה.
רצתי למכונאי זיליוניי והערתי אותו:
- בוא תעזור, הראשנים גדלו כל כך שאני לא יכול להרים אותם לבד.
- אני הזהרתי, - אמר זיליוניי, - זה לא יסתיים בטוב. ולמה בכלל הסכמתי לעבוד בגן חיות נודד? למה?
- לא יודע, אמרתי, בוא נלך.
זיליוניי לבש חלוק וגרר את עצמו רוטן כל הדרך לסיפון המטען. כשראה את הראשנים, תפס לעצמו את הזקן וגנח:
- מחר הם ימלאו את כל הספינה!
מה שטוב היה שהבריכה מולאה מים מראש. בעזרת זיליוניי אני העברתי את הראשנים. הם התגלו כממש לא כבדים, אבל נאבקו בחוזקה והחליקו מהידיים, כך שכאשר הכנסנו לבריכה את הראשן השלישי האחרון, שנינו היינו מיוזעים והתנשפנו בכבדות.
הבריכה ב"פאגסוס" לא גדולה - שלושה על ארבעה מטרים ובעומק שני מטרים, אבל לראשנים היה שם מרווח. הם התחילו לשחות בה בסיבובים וחיפשו מזון. לא מפתיע שהם נהיו רעבים, הרי היצורים האלו, כנראה, עמדו לקבוע את השיא החדש בגלקסיה למהירות גדילה.
בזמן שהאכלתי את הראשנים, ולזה נדרש חצי ארגז אצות, בסיפון המטען הופיע פולוסקוב. הוא כבר היה מקולח, מגולח ולבוש מדים.
- אליסה אומרת שהראשנים שלך גדלו, אמר פולוסקוב בעודו מחייך.
- לא, שום דבר מיוחד, עניתי, מעמיד פנים שכאלו פלאות לא מרגשים אותי.
ואז פולוסקוב הציץ לתוך הבריכה והשתנק.
- תנינים! אמר. תנינים במלוא מובן המילה! הם הרי יכולים לבלוע בן אדם.
- אל תפחד, אמרתי, הם אוכלי עשב. הסיירים היו מזהירים אותנו.
הראשנים שחו קרוב לפני המים והוציאו החוצה פיות רעבים.
- שוב רוצים לזלול, אמר זילוניי. תיכף יגיעו גם עלינו.
עד הצהרים, הראשנים הגיעו לאורך של שניים וחצי מטרים וסיימו את כל הארגז הראשון של האצות.
- היו יכולים להזהיר, - רטן זילוניי, כשהוא מתכוון לסיירים. - ידעו וחשבו לעצמם: " שהמומחים יתייסרו".
- לא יכול להיות! התרעמה אליסה, שקיבלה מהסיירים מתנה מודל רכב שטח מגולף מעץ, כלי שחמט מעצם מאובן של מקבילונית, סכין עשוי מקליפת עץ הזכוכית, ועוד הרבה דברים מעניינים שהם הכינו בעצמם בערבים ארוכים.
- נו טוב, נראה, בנימה פילוסופית, סיכם זילוניי והלך לבדוק את המנועים.
לקראת הערב, האורך של הראשנים הגיע לשלושה וחצי מטרים. כבר היה להם קשה לשחות בתוך הבריכה, והם התקבצו בקרקעית כשהם עולים לפני המים רק כדי לתפוס עוד חבילת אצות.
הלכתי לישון עם תחושה כבדה שאת הראשנים לא אצליח להביא עד לגן החיות. החיה הראשונה התגלתה ביס גדול מידי. הקוסמוס מציג לפעמים חידות קשות מדי עבור ביולוג יבשתי פשוט.
בבוקר שלמחרת, קמתי לפני כולם, במסדרון עברתי על קצות האצבעות, בעודי נזכר בסיוטים שייסרו אותי בלילה. חלמתי שהראשנים נהיו גדולים יותר מ"פגסוס", זחלו החוצה, עפים לידנו בחלל ומנסים לבלוע את הספינה שלנו.
פתחתי את הדלת לסיפון ומיד עמדתי במפתן הדלת פוזל לצדדים מחכה לראות שלא יזחל לכיווני איזה ראשון.
אבל בסיפון היתה דממה. המים בבריכה לא זזו. התקרבתי. צלליות של הראשנים בגודל של לא יותר מארבעה מטרים נראו על הקרקעית. הוקל לי על הלב. לקחתי מטאטא וערבבתי איתו את המים. למה הראשנים לא זזים?
המגב נתקל באחד הראשנים והראשן צף קלות הצידה, מצמיד לקיר את שאר אחיו. הם כלל לא זזו.
מתו, חשבתי לעצמי, וכנראה מרעב.
- נו, מה קורה, אבא, שאלה אליסה.
הסתובבתי. אליסה עמדה יחפה על הפלסטיק הקר, ומקום לענות לה אמרתי:
- מיד לכי לשים משהו על הרגליים, את תתקררי.
באותו רגע נפתחה הדלת ונכנס פולוסקוב. מאחורי הכתפיים שלו נראה הזקן הבוהק של זילוניי.
- נו, מה קורה? הם שאלו במקהלה.
אליסה רצה לשים נעליים, ואני לא עניתי לצוות ורק המשכתי לנסות להזיז את הראשן חסר התנועה. הגוף שלו היה, כאילו ריק, בקלילות שחה בתוך הבריכה. העיניים היו עצומות.
- מתו, אמר בעצב זילוניי. ואנחנו כל כך התאמצנו להעביר אותם אתמול! ואני הרי הזהרתי.
אני הפכתי את הראשן עם המטאטא. זה היה לא קשה. הבטן המנוקדת של הראשן היתה חצויה לאורך. בבריכה שחו רק העורות של היצורים הענקיים, ששמרו על הצורה של הגוף שלהם, כי הקשקשים הקשיחים לא נתנו לעור להתכווץ.
- וואו! אמר זילוניי, מביט לצדדים, הם בקעו.
- מי? שאל פולוסקוב.
- אילו רק ידעתי מי!
- שמע, פרופסור סליזניוב, פנה עלי בצורה רשמית קפטן פולוסקוב, לפי מה שאני מבין, על גבי הספינה נמצאים יצורי ענק שהסתתרו בתוך הראשנים האלו. איפה הם?
הפכתי עם המטאטא את שאר הראשנים. הם היו ריקים גם כן.
- אני לא יודע, הודיתי בכנות.
- כשהגעת לפה דלת הסיפון היתה סגורה או פתוחה?
בלבול שרר בראשי, ועניתי:
- לא זוכר, פולוסקוב, יכול להיות שסגורה.
- בעיה! אמר פולוסקוב ומיהר ליציאה.
- לאן אתה? שאל זילוניי.
- לסרוק את הספינה, - ענה פולוסקוב. - ולך אני מציע לבדוק את אגף המנועים. רק תתחמש במשהו. לא ידוע מי בקע מתוך הראשנים האלו. אולי דרקונים.
הם הלכו, ואחרי כמה דקות פולוסקוב חזר בריצה ומסר לי רובה הדף.
אף פעם אין לדעת, הוא אמר, ואת אליסה הייתי נועל בתא.
ממש לא נראה לי! אמרה אליסה, יש לי תיאוריה.
- לא רוצה לשמוע שום תיאוריות שלך, אמרתי, הולכים חזרה לתא.
אליסה נאבקה כמו חיית פרא אבל נעלנו אותה בכל זאת בתוך תא המגורים והתחלנו את החיפוש על הספינה.
זה מפתיע כמה הרבה סיפונים, מחלקות, מסדרונות וחללים שונים מסתתרים במה שיחסית נחשב ספינת מחקר קטנה! אנחנו שלושתנו, מחפים זה על זה, השקענו שלוש שעות עד שסיימנו את החיפוש בכל "פגסוס".
היצורים לא נמצאו בשום מקום.
- נו מה, אמרתי לאחר מכן, בוא נאכל ארוחת בוקר, אחר כך נעשה חיפוש בספינה פעם נוספת. הם הרי חייבים להימצא באיזה מקום.
- אני גם אוכל ארוחת בוקר, אמרה אליסה ששמעה את השיחה שלנו דרך האינטרקום. תשחררו אותי מהצינוק.
שחררנו את אליסה וליווינו אותה תחת שמירה לחדר הצוות.
לפני תחילת הארוחה, נעלנו את הדלת והנחנו את רובי ההדף על שולחן האוכל.
- ניסים ונפלאות! אמר פולוסקוב, ולקח לעצמו דייסת סולת. איפה הם מתחבאים? אולי בתוך כור ההתנעה? או אולי הצליחו להזדחל החוצה?
- נפלאות מבשרי רעות, - אמר זיליוניי. - ניסים זה לא הסגנון שלי. מההתחלה הראשנים לא מצאו חן בעיני. תעביר לי את קנקן הקפה.
- אני חושש שאת החידה הזו לא נצליח לפתור אף פעם, - אמר פולוסקוב.
- אני הנהנתי בהסכמה.
- דווקא כן נצליח לפתור, התערבה אליסה.
- עדיף שתהיי בשקט.
- לא יכולה להיות בשקט. אם אתם רוצים, אני אמצא אותם.
פולוסקוב התחיל לצחוק. צחק ארוכות ומכל הלב.
- שלושה גברים מבוגרים חיפשו אותם שלוש שעות, ואת רוצה למצוא אותם לבד.
- ככה יותר קל, ענתה אליסה. נתערב שאמצא?
- בטח שנתערב, צחק פולוסקוב. על מה את רוצה?
- על משאלה ענתה אליסה.
- מסכים.
אבל אני אחפש אותם לבד.
- בשום אופן לא, - אמרתי. - לבד את לא הולכת לשום מקום. שכחת שעל הספינה יכול להיות שמסתובבות מפלצות?
אני כעסתי על הסיירים עם הבדיחות המסוכנות שלהם. כעסתי על עצמי שהלכתי לישון ופיספסתי את הרגע שבו העורות של הראשנים התרוקנו. כעסתי על אליסה ופולוסקוב שהחליטו על ההתערבות המטופשת הזו בזמן כל כך רציני.
- נלך, אמרה אליסה וקמה מהשולחן.
- קודם תסיימי את התה שלך, עניתי בתקיפות.
אליסה סיימה את התה ובביטחון פנתה לכיוון הסיפון בו היה ממוקם האקווריום. אנחנו הלכנו אחריה, וחשנו את עצמנו מטופשים למדי. למה הקשבנו לה?
אליסה סרקה במהירות את החלל. ביקשה מפולוסקוב להזיז את הארגזים מהקיר. הוא עשה כדבריה עם חיוך על פניו. אחר כך אליסה חזרה לבריכה והלכה מסביבה במעגל. העטיפות הריקות של הראשנים עדיין נראו בתחתית הבריכה. על פני המים צפו שאריות של אצות.
- הנה, אמרה אליסה, תתפסו אותם. רק בזהירות: הם קופצים.
ואז אנחנו ראינו, שעל העצות יושבים בשורה, שלושה צפרדעים. יותר נכון, לא בדיוק צפרדעים, אלא שלושה יצורים מאוד דומים לצפרדעים. בגודל של אצבעון כל אחד.
אנחנו תפסנו אותם, שמנו בצנצנת ואז בחרטה על העקשנות שלי, שאלתי את אליסה:
- תגידי לי, ילדתי, איך ידעת?
- זו לא פעם ראשונה אתה שואל, אבא, - ענתה בלי להסתיר את הגאווה. - כל העניין הוא בדיוק זה שאתם אנשים מבוגרים וחכמים. אתם חושבים, כמו שאמרת בעצמך, בצורה הגיונית. ואני לא ממש חכמה וחושבת לפי איך שמתחשק לי. אני חשבתי ככה: אם אלו ראשנים אז אחר כך צריכים להיות צפרדעים. והצפרדעים תמיד קטנות יותר מהראשנים. אתם הסתובבתם בספינה עם אקדחים וחיפשתם מפלצות. ואפילו מראש פחדתם מהם. ואני ישבתי בתא שלי וחשבתי שאולי לא צריך תמיד להסתכל למעלה ולחפש משהו ענקי. אולי עדיף להסתכל בפינות ולחפש צפרדעים קטנטנות. ומצאתי.
- אבל למה הצפרדעים צריכות כאלה עורות ענקיים? שאל בפליאה פולוסקוב.
- לא חשבתי על זה, - הודתה אליסה. - לא עלה בדעתי לחשוב על זה. ואם הייתי חושבת על זה, לעולם לא הייתי מוצאת את הצפרדעים.
- ומה תגיד על זה, פרופסור? - שאל אותי פולוסקוב.
- מה אפשר לומר? צריך יהיה לבדוק באופן יסודי את העורות של הראשנים. כנראה הם כמו סוג של מפעל המעבד את המזון לתרכובת מתומצתת עבור הצפרדעים… או שאולי לראשנים גדולים יותר קל להגן על עצמם מפני טורפים.
- ולגבי המשאלה אל תשכח, פולוסקוב - אמרה אליסה בתקיפות.
- אני אף פעם לא שוכח שום דבר, - בבירור ענה הקפטן.
Comments
Post a Comment