פרק 19 - איפה הילדה?

זה לא כל כך קל להרים לאוויר חללית ולהזיז אותה רק כמה קילומטרים הצידה. יותר קל להמריא לחלל. לא כל קפטן יסכים לזה.

אבל פולוסקוב החליט להעביר את הפגסוס לקרחת היער. בספינה בטוח יותר, ואף אחד לא יעלה עליה ללא רשותנו.

בזמן שפולוסקוב שקל איך הכי טוב להזיז את הפגסוס, התפזרנו בספינה כדי לקשור את הדברים הפזורים, לבדוק את הכלובים עם החיות ולהכניס את הכלים לארון. בסך הכל, תוך חצי שעה הפגסוס היה מוכן לטיסה.

התכנסנו על הגשר. פולוסקוב התיישב ליד לוח הבקרה, אני תפסתי את מקומו של הנווט, אליסה ישבה מעט מאחורי.

- האם המנועים מוכנים? שאל פולוסקוב באינטרקום.

- מוכן לשיגור, - ענה זיליוניי מחדר המכונות.

אבל לפולוסקוב לא היה זמן לומר: "התחל..."

פס לבן בוער חתך את השמים הכחולים. חללית נוספת ירדה לידינו. ההדף הרעיד את העצים והרעיד את האדמה.

- חכה רגע, - אמר פולוסקוב לזיליוניי, והביט מבעד לחלון גשר הפיקוד.

- מה יש לך שם? - שאל זיליוניי.

- השכנים קפצו לבקר.

-מי?

- עדיין לא יודע. לא יכול לראות דרך העצים. אבל היה מוכן להמריא מיד. אולי זה הם.

- וורחובצוב? איש שמן?

- כן.

התרוממנו בכיסאות שלנו, לא הורדנו את העיניים מהיער. חרטום הספינה השנייה בלט מבעד לעצים. קרוב מאוד, כ-200 מטר. אפילו נדמה לי ששמעתי את הצוהר נפתח בספינה ההיא, את הסולם נופל ארצה... הנה הם יורדים, רצים בין השיחים. חברים או אויבים?

השיחים זזו, מתוכם רץ אדם אל המדשאה שלפני הפגסוס. הוא לבש חליפת חלל, ללא קסדה. לאיש היה אקדח בחגורתו. האיש הרים את ידו והורה לנו לעצור. ואז כולנו זיהינו אותו.

- ד״ר ורחובצוב! - אמרה אליסה. - בלי כובע.

- ורחובצב, - חזר פולוסקוב ורכן אל האינטרקום. זיליוניי, המראה!

ספינתנו הגיבה מיד לדבריו של פולוסקוב, התנודדה מעט, המנועים רעמו, ואנחנו, תפסנו תאוצה והתחלנו לעלות לאוויר.

- מצויין, זיליוניי - אמר פולוסקוב.

- מי זה היה? - שאל זיליוניי.

- ורחובצוב, - ענה פולוסקוב.

הפגסוס ריחף מעל המדשאה לכמה שניות, וד"ר ורחובצוב נסוג לאחור לכיוון השיחים. הוא נופף בידיו וכעס מאוד.

- מה? - צעקה אליסה, למרות שורחובצוב לא יכול היה לשמוע אותנו. - הידיים שלך קצרות מידי?

- אליסה, - אמרתי בתוכחה, - ככה את מדברת למבוגרים?

פולוסקוב צחק.

- והוא בלי כובע, - אמרה אליסה, כאילו לא שמעה את דברי. - איבד את הכובע שלו. כנראה מיהר.

הספינה פנתה לכיוון קרחת היער, ועד מהרה הפך אויבנו לנמלה. שמתי לב איך הוא ממהר לחזור לספינתו.

- עכשיו, - אמר פולוסקוב, - יש לנו עתודה של זמן. עד שהם יחזרו לספינתם, יעלו את הסולם, ינעלו את הצוהר ויתניעו את המנועים, תעבור חצי שעה. ובחצי השעה הזו עלינו למצוא את הקפטן השני. זו משימה קשה.

- זה נהדר, - אמרה אליסה, - שהם החליטו לתפוס אותנו. עכשיו לפחות אנחנו יודעים שהם לא בקרחת היער.

האחו העגול כבר היה מתחתינו. פולוסקוב הוריד בזהירות את הפגסוס בדיוק באמצע. בזמן הנחיתה הבחנתי בהרבה נצנצים בהירים על הדשא, כאילו כפור התפשט באחו. כשנחתנו, הבנתי שזה לא כפור, אלא שברי מראות מרוסקות. צדקנו. האויבים הצליחו להשמיד את כל הפרחים. 

הפגסוס שיחרר את בולמי הזעזועים ונחת על הדשא. אליסה הייתה הראשונה שפתחה את חגורת הבטיחות שלה. היא לא יכלה לחכות לברוח החוצה אל קרחת היער. באותו רגע, הפגסוס נרעד, התנדנד הצידה ואליסה התגלגלה אל הקיר. הרגשתי איך את חגורת הבטיחות שלי נמתחת וראיתי את קרחת היער נעלמת מחוץ לחלון של גשר הפיקוד.

זיליוניי צעק מלמטה בקשר:

- לאן אנחנו טסים?

ואז נשמע קול חבטה, מכה נוספת, קול ריסוק של הבולמים. הספינה שלנו נפלה לסוג של תהום. רציתי לשחרר את החגורה שלי כדי למצוא את אליסה ולעזור לה, אבל מכה אחרונה נוספת החרישה אותי, וכאשר התעשתתי, הספינה שלנו עמדה בחושך נוטה מעט על הצד.

והיה שקט מאוד.

- אליסה, - שאלתי, בעודי משחרר במהירות את הרצועות ומסתבך בסוגרים. - אליסה, איך את?

- בסדר, - השיבה אליסה בשלווה. - קצת חבולה.

קולו של זיליוניי הגיע אלינו מרחוק.

- אה, - אמר זיליוניי. - איפה הנחתת אותנו, פולוסקוב? עכשיו לעולם לא נצא מכאן.

- אתה בריא ושלם? - שאל פולוסקוב.

- בריא, - אמר זיליוניי. - ובכל זאת, לאן הגענו? - נפלנו מההר?

- גרוע מכך, - ענה פולוסקוב והדליק את תאורת החירום של הגשר. החוגות בלוח הבקרה ריצדו כמו שמיים זרועי כוכבים. - נבלענו באדמה.

ואז הבנתי שהכל באשמתי. הייתי צריך להזהיר את פולוסקוב, לספר לו על מה שראינו בפרח המראה.

- לא די יהיה גם אם יורידו לי את הראש! אמרתי בליבי. - הרי במראה לפני ארבע שנים היה לוח בטון במקום האחו!

- אוי, נכון… - אמרה אליסה.

היא איתרה אותי באפלה, טיפסה במעלה הרצפה המשופעת ולקחה את ידי.

- כמובן שהיתה פלטה, - אמרה אליסה. - ושכחנו לספר על כך לפולוסקוב.

- איזו פלטה? - שאל פולוסקוב.

אני סיפרתי לו שלפני ארבע שנים, במקום דשא, היה לוח בטון בקרחת היער, ואפילו אפשר היה לזהות סדק עגול לאורך הקצוות שלו.

- לעולם לא הייתי נוחת כאן לו הייתי יודע מראש. - אמר פולוסקוב.

היה אפשר לראות שפולוסקוב מאוד עצוב. כל קפטן מרגיש כאב כשמשהו רע קורה לספינתו.

- בסדר, בוא לא נבכה. -  אמר פולוסקוב, שידע לשלוט בעצמו. - זיליוני, אתה שומע אותי?

- אני שומע.

- תוציא  את הפנסים מהארון ותבדק עד כמה חמור הנזק בחדר המכונות.

- כבר בודק, - אמר זיליוניי.

פולוסקוב לחץ על הכפתורים, מסתכל על מצב המכשירים והמכונות של הפגסוס. הוא היה מרוצה מהבדיקה.

- תשמעו, - הוא אמר, - לפי דעתי, פגיעות רציניות אין. אבל בזמן הנפילה נשבר אחד הבולמים, צריך יהיה לצאת החוצה ולראות איך מתקנים אותו. אני אלך והשאר יישארו על הספינה.

- בשום אופן, - אמרתי. - אתה, פולוסקוב, נחוץ יותר על הספינה. אם יקרה משהו, הפגסוס לא יתרומם בלעדיך. אני אלך.

- אני אלך, - אמר זיליוניי מחדר המכונות. הוא הקשיב לכל השיחה שלנו.

- גם אני, - אמרה אליסה.

לא יכולנו לנצח בויכוח אחד את השני ולצוהר יצאנו כולנו יחד.

- מוזר! - אמר פולוסקוב ופתח את הצוהר. - אם נפלנו לתוך בור, אז אור צריך ליפול מלמעלה. וכאן חשוך לגמרי.

- אולי נפלנו עמוק מאוד? - שאלה אליסה.

- לא, אם היינו נופלים מאוד עמוק, הבולמים לא היו מצילים אותנו. הבור רדוד.

פולוסקוב פתח את הצוהר. מעברו השני היה חשוך לגמרי.

- אתם רואים, אפלה מוחלטת - אמר פולוסקוב. - תן לי פנס, זיליוניי.

- אה, - קרא זיליוניי, - אני לא יכול, מישהו מחזיק לי את הרגל!

זיליוניי, לפני שהספקתי לבוא לעזרתו, הדליק את הפנס והחל לכוון אותו מצד לצד, בניסיון למצוא את מי שהתנפל עליו.

אבל התברר שזה בסך הכל האינדיקטור. הוא פחד בחושך, הוא הצליח לפרוץ את הכלוב שלו ולהשיג אותנו בפתח. לאור הפנס, האינדיקטור היה צבוע בצבע צהוב מבוהל. הוא רעד ונצמד לרגלו של זיליוניי.

פולוסקוב לקח מזיליוניי את הפנס וכיוון את קרן האור החזקה קדימה. היתה שם חשכה - כנראה, החור שנפלנו אליו היה גדול מאוד. פולוסקוב כיוון קרן אור כלפי מעלה, והיא נתקלה בתקרה שטוחה.

- כמו בקומקום, - אמר פולוסקוב. - נכנסנו פנימה והמכסה נסגר. הוא פעם נוספת סובב סביבנו את קרן אור הפנס . - אין כאן אף אחד, - הוא אמר. - ומזמן לא היה.

פולוסקוב הוריד את הסולם וירד למטה. הוא טפח על הקרקע בעקבו ואמר, מסתובב אלינו:

- אבן. אפשר לדרוך.

ירדנו אחריו. בזמן שפולוסקוב הלך סביב הספינה, בוחן עד כמה קשה נשבר הבלם, כיוונתי שוב את הפנס כלפי מעלה. ועד מהרה מצאתי את מבוקשי: רצועה דקה עברה לאורך התקרה, מתעגלת, מסמנת את קצה לוח האבן. כן, פולוסקוב צדק - המכסה נפתח כאשר נחתנו עליו, ומיד נסגר מעלינו.

אני, מאיר בפנס מולי, הלכתי מסביב לספינה מהצד השני. גם כאן היה חשוך. הדלקתי את האור במלוא העוצמה, והוא נתקל במרחק במשהו כהה.

- אני אלך קצת בכיוון הזה, - אמרתי בקול כדי שפולוסקוב ישמע. - יש שם משהו.

- חכה, אבא, אני איתך, - אמרה אליסה.

- רק אל תלך רחוק מדי, - אמר פולוסקוב.

אליסה רצה אליי. היא החזיקה בידה פנס גדול.

הלכנו כעשרים צעדים, מאירים לפנינו, ואז הבנו שבבור, מלבדנו, יש עוד חללית. וכשהתקרבנו, אליסה קראה את שמה:

- "השחף כחול".

- פולוסקוב! - קראתי, והקול שלי, מהדהד מהקירות, התגבר ורעם כמו בחבית. - פולוסקוב! זיליוניי! מצאנו את הקפטן השני!

שמעתי צעדים עמומים - פולוסקוב וזיליוניי רצו לעברנו. הכתמים הלבנים הבוהקים של הפנסים שלהם התנופפו בזמן שהם רצו.

- איפה?

מעלינו התנשאה הספינה "שחף כחול". היא היתה דהויה מהאבק שכיסה אותה לאורך השנים. היא נראתה מתה, ריקה מאנשים, נטושה. על הפתח שלה היה תלוי מנעול גדול.

- הנה, מסתבר, זה מה שקרה לו, - אמרתי.

- הוא נפל לתוך הבור הזה, - אמר זיליוניי, - וכנראה, לא יכול היה לצאת מכאן לקרוא לעזרה. אני הזהרתי.

- בלי פאניקה על הסיפון, - אמר פולוסקוב בחומרה. - אנחנו ללא ספק נצא מכאן. בתור התחלה, אני מציע להיכנס לשחף הכחול. עכשיו שמצאנו אותו, אנחנו צריכים לסיים את המשימה.

- אבל הצוהר סגור, - אמרתי. – ואין סולם.

ופתאום אור בהיר הבזיק מעל ראשינו. כל כך בהיר שכולנו סגרנו את העיניים. וכשפקחתי את עיני הצלחתי להבחין ברשת הגדולה היורדת עלינו מהתקרה הגבוהה. בשנייה הבאה הינו מסובכים בה כמו ציפורים.

בזמן שניסינו להשתחרר, בעוד אנו מפרפרים ומפריעים זה לזה, נשמע קול חזק מלמעלה:

- לא לזוז! אתם בשבי!

מכסה בידי את עיני מהאור הבוהק, הסתכלתי לכיוון שממנו נשמע הקול. האיש השמן, המכונה עלזן יו וד"ר ורחובצוב, שחבש שוב את כובעו, צעדו לקראתנו על פני הרצפה החלקה והבוהקת של מערה ענקית. היו להם אקדחים בידיהם שכוונו עלינו.

מהצד השני התקרבו שני גברים נוספים במדי עור שחורים.

- זרוק את הנשק שלך! הורה האיש השמן. - כן, אני מתכוון עליך!

- תקשיב לו, - לחשתי לפולוסקוב. - רק לפולוסקוב היה איתו אקדח.

פולוסקוב הוציא את האקדח מנרתיקו והשליך אותו על הרצפה. קול מתכתי נשמע כשהאקדח פגע בקרקע.

הרשת התרוממה מעלינו.

בכמה שניות, שהיו לי בזמן שאויבינו התקרבו, הצלחתי להסתכל מסביב. המלכודת שפגסוס שלנו נפל אליה הייתה מערה ענקית אך נמוכה. בה, במרחק מה אחת מהשנייה, היו שתי ספינות - הפגסוס והשחף הכחול. ביניהם, מוארים בזרקורים מסנוורים, נראינו כמו נמלים על רצפת חדר גדול.

הסתכלתי על החברים שלי. פולוסקוב הביט באויבים המתקרבים, ושפתיו נסגרו לחוט דק. זיליוניי קפץ את אגרופיו ונעמד כך שגונן על אליסה בגבו. אליסה נצמדה אלי. ומהצד השני, נצמד לרגלי האינדיקטור צהוב מפחד.

– הנה נתפסתם, יקיריי, – אמר עלזן יו - מוצלח מאוד.

הוא דיבר בלי כעס ואפילו חייך בו זמנית. אבל לד"ר וורחובצב, שהספיק להחליף את בגדיו - להוריד את חליפת החלל ולחבוש את כובעו - היו פנים חסרות הבאה לחלוטין, כמו מסכה, ועיניו נראו ריקות.

אליסה התרחקה ממני חצי צעד.

- לאן את הולכת? שאלתי אותה.

- אני כאן, - לחשה אליסה.

שני גברים במדים שחורים החזיקו אותנו באיומי אקדח בזמן שורחובצוב בהוראתו של השמן, התקרב אלינו והרים את אקדחו של הקפטן. אחר כך הוא עשה עלינו חיפוש מהיר, העביר את ידיו הקרות על צדינו וחיטט בכיסים. 

- זה בסדר, - הוא אמר בשקט, - אין להם יותר נשק.

- מאיפה יהיה להם נשק? האיש השמן צחק. הם תופסים פרפרים. והם לא ידעו שהם בעצמם יתפסו ברשת. כמו זה שכאן. - עלזן יו הצביע באצבע עבה, כאילו מורכבת משלוש נקניקיות קטנות, לעבר השחף הכחול. - בעצמכם נפלתם בפח! אף אחד לא קרא לכם! וצחק בקול רם. אחר כך ציווה: – שימו אזיקים על כולם!

ככל הנראה, האזיקים הוכנו מראש. אחד האנשים השחורים פתח את התיק שהיה לו על הכתף ושלף צרור אזיקים מבריקים.

בעוד האיש השחור התעסק באזיקים, השמן התקרב אליי ואמר, מפנה אליי אצבע שמנה:

- מה, לא רצית למסור את הדברן, פרופסור?

- לא רציתי, - עניתי.

- תראה אותו, - פנה האיש השמן לורחובצוב. – היה לו חבל לוותר על הדברן למען חבר וותיק! איפה הציפור עכשיו?

- אני לא יודע, - אמרתי, למרות שידעתי, כמובן, שהדברן נשאר על הספינה.

ככל הנראה, השמן עדיין נזקק לדברן. והוא אמר לורחובצוב:

- לך תבדוק את הפגסוס.

ואז הוא חזר אליי והוסיף:

- מכיוון שאתה, פרופסור, שיקרת לי, אתה תיענש. וזה כואב מאוד. העוזרים שלי יודעים לעשות את זה. אבל לא עכשיו, לא עכשיו... שימו עליהם אזיקים. אף פעם אי אפשר לסמוך עליהם.

גבר במדים שחורים ניגש אליי והצמיד את האזיקים. הידיים שלי היו כפותות.

- הבא! - הורה עלזן יו.

עוזרו ניגש לפולוסקוב. הוא זז באופן מקוטע ופעל כל כך מדויק ויסודי שהיה לי חשד שאולי מדובר ברובוט.

- הבא, - אמר האיש השמן.

האזיקים נסגרו על ידיו של זיליוניי.

- הבא!

העוזר רכן לעבר האינדיקטור והיסס. לאינדיקטור עשר רגליים, וכולן דקות עד שלא ניתן לאזוק אותן.

- טיפש! - אמר האיש השמן. - תשים על הילדה! - הוא הביט עלינו ואז סביבו. - איפה הילדה?

אליסה לא נראתה בשום מקום.

הפרק הבא...