פרק 18 - מרגל
הפרחים נהרסו. הדברן נעלם. נשארנו בלי כלום. איך לעזור לקפטן? הושטתי יד לרדיו והתקשרתי לפולוסקוב.
- גנאדי, - אמרתי, - יש לנו כאן סיבוכים. תגיד לי איפה אתה עכשיו?
- אני טס מעל הקוטב הצפוני של הפלנטה. בינתיים לא גיליתי שום דבר. מה קרה אצלכם?
- עכשיו אין זמן לספר. בגדול, הצלחנו לגלות בעזרת פרחי המראה מה היה כאן לפני ארבע שנים. או יותר נכון, כמעט הצלחנו לגלות. אבל באותו רגע מישהו שבר את כל המראות. אנחנו צריכים פרחי מראה. תוך כמה זמן אתה יכול להיות בקרחת היער?
- עשרים דקות עד שאגיע לאזור, - אמר פולוסקוב. - ועוד עשרים דקות כדי לרדת מהגובה לקרקע.
- אם כך, אל תטריח את עצמך, - אמרתי. - תמשיך בטיסה.
- אין שום סיכוי, - ענה פולוסקוב. - אני פונה לעבר הפגסוס. אם מישהו יכול לשבור את הפרחים, אז יש אויבים על הספינה או בקרבתה. אל תעשו שום דבר בלעדיי.
- בסדר, - הסכמתי.
כשהחזרתי את מכשיר הקשר למקומו, אליסה אמרה:
- בוא נרוץ מהר לקרחת היער.
- בשביל מה? שאלתי.
- זה לא ברור? נקטוף פרחים חדשים. כנראה שהסוד שלהם כל כך חשוב...
- אבל...
- בואו אני אסע לשם ברכב השטח, - אמר זיליוניי. - לי לא יקרה כלום. אני אסיר את שכבת ארבע השנים במקום ואודיע לכם מיד על הספינה.
- אני עם זיליוניי, - אמרה אליסה.
- לא כל כך מהר! - התנגדתי. - נחכה לפולוסקוב. יש לו סירת חלל, ואנחנו נגיע לקרחת היער הרבה יותר מהר מאשר ברכב שטח. ועדיף שלא ניפרד עכשיו. בינתיים, אנחנו צריכים להבין איך מי ששבר את המראות יכול היה לעלות על הספינה.
יצאתי למסדרון והלכתי לצוהר. אם הצוהר סגור, אז התוקף מתחבא על הפגסוס. אם הוא פתוח, אז מישהו עלה על הפגסוס, עשה צרות וברח. בזה לא כל כך האמנתי. מתי כבר היה לו זמן לעלות על הספינה, למצוא את דרכו לחדר הצוות ולהרוס בכוונה את כל הפרחים? למה הוא עשה את זה בדיוק כשהסתכלנו ארבע שנים אחורה? איך ניחש? ואז הבנתי שהנבל הזה התחבא על הספינה וידע שאנחנו עומדים לגלות את סודו של הקפטן השני. זה היה מישהו שראה מה אנחנו עושים... אבל מי? זיליוניי, אליסה ואני היינו במעבדה. חוץ מהאינדיקטור. אהה, אינדיקטור! הוא דחף את זיליוניי מתחת למרפק!.. לא, זה לא יכול להיות. למרות שהאינדיקטור הוא יצור רגיש מאוד, הוא עדיין חיה, לא יותר. אפילו לדבר הוא לא יודע. ואולי הוא לא רוצה?
ואז הלכתי לצוהר. הצוהר היה פתוח לרווחה.
כל התיאוריות שלי התפוררו לחתיכות קטנות. והם לא יכלו שלא להפורר. אם הייתי חושב עוד קצת, הייתי נזכר שהאינדיקטור לא עזב אותנו לשנייה ולא יכול היה לשבור את המראות בחדר הצוות.
הצוהר היה פתוח לרווחה, והנבל המסתורי עזב את הספינה, גורר איתו את הדברן יקר הערך שלנו. אולי אפילו הדברן האחרון בעולם.
על המדשאה שלפני הספינה זרחה השמש, השיחים היו ירוקים והציפורים שרו. שקט ושלווה. אפילו קשה להאמין שמתרחשים כאן אירועים לא כל כך נעימים.
הסתכלתי על השמיים. בדקתי אם לא מגיע כבר פולוסקוב? פולוסקוב עוד לא היה שם. רק גבוה, גבוה, מתחת לעננים ממש, חגה הציפור קרוק.
"עזרה, קפטנים!" לפתע שמעתי קול מוכר. "קדימה, ואחר כך כבר נפתור את זה."
- איפה אתה, דברן? - צעקתי. - אתה צריך עזרה? אני כבר מגיע!
"שלושה טנקיסטים", שר הדברן מהשיחים בקולו של הקפטן הראשון, "שלושה חברים עליזים - צוות של רכב קרבי!"
רצתי לקול הציפור, בכוח ובמהירות הזזתי מולי את השיחים ואז ראיתי את הדברן. הדברן לא יכול היה לעוף, כי הוא גרר לפניו במקורו צב יהלום כבד. הוא התקדם לאט נעזר בכנפיו, ובמקורו הפנוי שר שירים וקרא לעזרה.
.
- תודה לך! - אמרתי. - תודה רבה! וכבר התחלנו לדאוג לאן שוב נעלמת.
הדברן הזדקף בגאווה וקיפל את כנפיו בקפידה. הוא עשה את עבודתו.
הרמתי את הצב.
- כל הכבוד! - אמרתי לדברן. - ראיתי איך הבחור השובב הזה שוב בורח לנו, מיהרת אחריו, השגת אותו וגררת אותו הביתה. מגיע לך חמישה גושי סוכר על זה, לא פחות.
חזרתי לספינה. הדברן הלך לאט מאחור והיה גאה בעצמו.
- ואתה, טיפש, - פניתי אל הצב, - אתה תלך לאיבוד ככה. מי יאכיל אותך כאן? שכחת שאתה חיה נדירה ושייך לגן החיות של מוסקבה? ואסור לברוח...
ואז שמעתי רשרוש כנפיים מעלי ובשתי קפיצות זינקתי אל הצוהר. כבר למדתי לזהות את ציפור הקרוק לפי קולות התעופה שלה. הדברן עף איתי לתוך הצוהר, וטרקנו את המכסה. אחר כך הם התיישבו על הרצפה מול הצוהר כדי להסדיר נשימה, בעוד ציפור הקרוק, בינתיים, דופקת על מכסה הצוהר עם מקור הברזל שלה.
אליסה וזיליוניי פגשו אותנו במסדרון. הם דאגו ולא הבינו לאן נעלמתי.
- סוף טוב הכל טוב, - אמרתי להם. - מסתבר שהדברן שלנו חכם. ראה שצב היהלום שוב יצא למסע, השיג אותו והחזיר הביתה. עכשיו, הצב כנראה כבר מפחד!
הצב נלחם בציפורניו וניסה לברוח מהידיים.
- איך הצב יצא החוצה? - אליסה הופתעה. - הצוהר היה נעול.
- שום דבר מפתיע, - עניתי, - זה ששבר את המראות פתח את הצוהר.
- מאיפה הצליח להשיג את המפתח לספינה? ובכלל, איפה המפתח האלקטרוני לפגסוס? הוא היה תלוי בחדר הצוות.
- אפילו שרלוק הולמס לא יכול היה לפתור את התעלומה הזו, - אמר זיליוניי.
- אני אפתור את זה, - אמרה אליסה. - אני יודעת.
- נו, מה את יודעת?
- התשובה לתעלומה נמצאת בידיים שלך.
הסתכלתי על הידיים שלי. הן היו עסוקות בצב היהלום.
- אני לא מבין, - אמרתי.
- תראה מה הוא מסתיר בפה שלו.
ראשו של הצב היה מכונס בתוך השריון, אך קצה המפתח האלקטרוני של פגסוס הציץ החוצה. משכתי את המפתח. הצב התנגד, נעל את הלסת בחוזקה, והייתי צריך לעבוד קשה לפני שהצלחתי לשלוף ממנו את המפתח. משהו בצב הקיש, והגפיים, משובצות אבני חן קטנות, נשמטו מתחת לשריון ונתלו ללא רוח חיים.
- קדימה, - אמר זיליוניי, - תן לי את הצב הזה. בוא נראה מה גורם לו לטקטק.
אני, שעדיין לא הבנתי מה קורה, מסרתי את הצב המת למכונאי ותליתי בפיזור נפש את המפתח בחזרה במקומו. זליוניי הניח את הצב על השולחן, שלף מברג מכיס הסרבל שלו ולאחר בחינת הצב מכל עבר, תחב את המברג מתחת לשריון. השריון הקליק כמו מכסה של קופסה, נפתח הצידה, ומתחתיו נמצא מקבץ של אלמנטים אלקטרונים, תאי זיכרון, סוללות אטומיות - הצב התברר כרובוט מיניאטורי עשוי במיומנות.
- אני מבינה עכשיו איך הוא כל כך זריז, - אמרה אליסה. - פעם אחת הוא רצה להיכנס לחדר המכונות, פעם אחרת הוא רץ אחרינו למעבדה. תחשוב על זה, אבא, הוא תמיד הסתובב מתחת לרגליים כשדיברנו על דברים חשובים.
- נס של טכנולוגיה, - אמר זיליוניי בכבוד. - יש כאן מכשיר שידור, ואפילו אנטי-גרביטטור קטן.
- אז השמן שמע כל מילה שאמרנו, - אמרתי.
- כמובן, האיש השמן! - אליסה נזכרה. - הצב הוא מתנה ממנו.
אבל לא הרגשתי בנוח להגיד לו לא. הוא כל כך התעקש לתת אותו מתנה לגן החיות שלנו.
- נהדר שהוא לא נתן לגן החיות פצצה עם מנגנון השהייה, - אמר זיליוניי בכעס. - זה הבוגד שלך. הוא שמע במעבדה שמצאנו דרך להתבונן בעבר, ומיד קיבל פקודה להתערב. אז הוא שבר את שאר הפרחים בחדר הצוות. ואני יכול להמר על מה שתרצו שגם בקרחת היער לא נשאר אף לא פרח אחד. בעליו של הצב בטח עשו כמיטב יכולתם.
- נכון, - אמרה אליסה. - ואז הוא תפס את מפתח הספינה וברח.
- כן אני אמרתי. - אבל עכשיו יש לנו יתרון אחד על פני ורחובצוב והאיש השמן.
- איזה?
- הם לא יודעים אם ראינו משהו במראה של הפרח או שלא ראינו כלום.
- עכשיו זה לא העיקר, - ענה זיליוניי.
- אלא מה?
- הדבר החשוב ביותר הוא מדוע הצב ברח פתאום מהפגסוס.
- הוא עשה את העבודה שלו וברח, - אמרתי.
- אבל לא חשדנו בו בכלום. הוא היה חופשי להמשיך להסתובב מתחת לרגליים שלנו ולהעביר את השיחות שלנו לבעליו. אבל הוא פתאום ברח.
- אבל אולי הוא עכשיו נחוץ יותר במקום אחר?
- אני בספק, - אמר זיליוניי. - אני לא אוהב את זה. סביר להניח שהוא טמן בספינה פצצת זמן, ובכל רגע אנחנו עלולים לעוף לאוויר. אנחנו בעצמנו נתפוצץ, ונשמיד יחד איתנו גם את החיות. אני מציע לפנות את הספינה לאלתר.
- רגע, - עצרתי את זיליוניי. - אם הם היו רוצים לפוצץ אותנו, הם היו יכולים לעשות את זה מוקדם יותר.
צעדים מהירים נשמעו במסדרון. פולוסקוב הגיע בריצה לחדר הצוות. הוא ראה מיד את הצב המפורק על השולחן, ולא נדרשו כמעט שום הסברים.
- אז הם עדיין על הפלנטה, - אמר פולוסקוב. - ללא הפקודה שלהם, הצב לא היה משמיד את המראות. הוא הרי רק רובוט.
- הם הורו לו להטמין פצצה, - חזר על עצמו זיליוניי, - והורו לו לברוח.
כולנו הסתכלנו על פולוסקוב, מחכים למה שהקפטן יגיד.
- שטויות! אמר הקפטן.
- אבל אז למה הוא ברח?
- להביא להם את המפתח לספינה, - אמר פולוסקוב. למה שהם יצטרכו מפתח של ספינה מפוצצת?
- אין סיבה, - אמרה אליסה. - יש לנו בהחלט קפטן חכם!
- יש לי יכולת רציונלית רגילה… - אמר פולוסקוב.
- …אז אנחנו טיפשים! - אליסה שמחה. - היינו צריכים לנחש שהצב לא יכול היה להטמין שום פצצה. מתי היה לו את הזמן להביא אותה?
- גם זה נכון, - אמר פולוסקוב. - אבל זו לא הנקודה כרגע. האיש השמן וד"ר ורחובצוב חושדים שפתרנו את סודו של הקפטן השני, והם החליטו לבוא אלינו לפגסוס. בסתר או בגלוי, אני לא יודע, אבל אנחנו צריכים לצפות לאורחים. ולהתכונן לבואם.
- אבל מה עם שאר הפרחים? האמת היא, שאנחנו עדיין לא יודעים שום דבר.
Comments
Post a Comment