פרק 17 - מסתכלים לעבר
להתגורר על כוכב כזה היה יכול להיות לא קל. כשקמנו בבוקר, שעון הספינה הראה את השעה שמונה, ומחוץ לחלון ירד הערב - הלילה הקצר התחיל שוב. בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, הלילה חלף והבוקר הגיע.
קרניים בהירות האירו את חדר הצוות, ואליסה, הביטה בפרחי המראה שבאגרטלים, ואמרה:
- תראו, אני כבר לא שם.
במראות שבהן אליסה השתקפה אמש, יכולנו לראות את קרחת היער המוכרת לנו, אבל לא היה עליה אף אחד. בזמן שהסתכלנו במראות, קרחת היער בכל הפרחים החלה להחשיך, הגיעו הדמדומים. הבטנו במראות הכהות של הפרחים, ואמרתי:
- אלה פרחים מוזרים, פרחים-מצלמות.
המראות החלו להתבהר. אפילו שכחנו את ארוחת הבוקר. אף אחד לא יכול היה להתנתק מהמראה המדהים. לאט לאט, דקה אחר דקה, הפרחים, מסתבר, צילמו את כל מה שקרה בקרחת היער. ועכשיו הראו לנו.
- מעניין כמה זמן חיים הפרחים האלה? - חשב פולוסקוב בקול.
- כנראה כמה ימים, - עניתי. כמו כל הפרחים.
ואז ראינו במראות השתקפות של חיה שנראתה כמו ארנבת. היא קפצה מבין השיחים ומיהרה אל הפרחים. עוד לא היה עלות השחר במראות, ולכן לא הבחנו מיד מה מוזר בתנועותיה.
– היא קופצת לאחור! - קראה אליסה.
החיה אכן התקרבה אל הפרחים לאחור. ואז, לאחר שנעמדה מול הפרח, באותה דרך מוזרה היא חזרה אל השיחים.
- הסרט מקולקל, - צחקה אליסה. - סדרן! תחליף פילם!
- לא, - אמר פולוסקוב. - זה לא סרט מקולקל. כי הפרחים האלה הם לא רק מראות, אלא מראות צילום. הם יכולים לעשות זאת אם על המראה שלהם כל הזמן צומחות שכבות חדשות, שכבה אחר שכבה. שכבות דקות ביותר. מיליוני שכבות. ברגע שתמונה אחת מתקבעת במראה - היא ישר מכוסה בשכבה הבאה. וכך הלאה. כאשר הפרח נקצר, הוא כבר לא יכול לבנות שכבות חדשות במראה, והן מתחילות להתקלף ממנה - שכבה אחר שכבה. ואנחנו רואים מה שהמראה ראתה. רק את ההפך. זה כאילו הקלטת רצה לאחור. ברור?
- יתכן מאוד, - הסכמתי. - פרח מעניין מאוד. אבל הגיע הזמן שנתכונן. פולוסקוב יכין את גלאי המתכות לטיסה נוספת, ואני אסע עם רכב השטח לאותה קרחת יער ואחפש בסביבה עקבות של ספינת "השחף הכחול" האבודה.
- אני איתך, אבא, - אמרה אליסה. - ניקח גם את הדברן.
- בסדר.
ירדתי למטה להכין את רכב השטח, בעוד אליסה נשארה בחדר הצוות. היא התעניינה בצפייה בסרט ההפוך.
- אליסה! - צעקתי כאשר הנעתי את הרכב. - את מוכנה?
- כבר! - אליסה צעקה בחזרה. - דקה אחת! – ואז מיד קראה לי: - אבא, בוא לכאן! מהר יותר! אחרת הם יעזבו.
בשלוש קפיצות זינקתי במעלה הסולם ורצתי לחדר הצוות. אליסה עמדה ליד המראות.
- תראה, - היא אמרה כששמעה אותי נכנס.
כל המראות שיקפו את אותה תמונה: באמצע קרחת היער עמדו שני אנשים: איש שמן בחליפת עור וד"ר ורחובצוב. מאחורי השיחים נראה חרטום ספינת חלל מהירה.
ורחובצוב והאיש השמן התווכחו על משהו. אחר כך הם יצאו בהליכה לאחור מטווח הראיה.
- הם נמצאים כאן איפשהו, - אמרה אליסה. - הם לא שיערו שהפרחים יסגירו אותם.
- נראה שאת צודקת, - עניתי. - אבל למה? למה?
- מה לא ברור?
הם כנראה גם לא יודעים איפה הקפטן, הוספתי. - אחרת למה הם רודפים אחרי הדברן?
- אולי הקפטן בשבי שלהם והם חוששים שיגלו את זה? הם תפסו את הקפטן, הכניסו אותו לכלא, והדברן עף משם. מזה הם מפחדים.
- אבל למה שמישהו יכניס את הקפטן לכלא? - את ממציאה, אליסה!
- ואתה לא מתכוון לעשות כלום? תיתן להכל להישאר ככה?
- לא, - עניתי. - חוסר מעש הוא המעשה הכי לא ראוי.
הושטתי יד לאינטרקום, לחצתי על הכפתור ואמרתי:
- פולוסקוב, זיליוניי, תקשיבו. בדיוק עכשיו, על המראה של הפרח, אליסה ואני ראינו את האיש השמן עם ורחובצוב. זה אומר שהם היו כאן לפחות יום לפנינו. הם הגיעו בספינה מהירה. מה אתם חושבים על זה? מחכה לתשובה.
- אני חושב שהקפטן השני נמצא איפשהו על הפלנטה הזו, - אמר פולוסקוב.
- ואני חושב שעדיף לנו לטוס מכאן עכשיו, - אמר זיליוניי. - אנחנו רק שלושה, והספינה שלנו לא ממוגנת. עלינו לטוס מיד לכוכב לכת מיושב ומשם ליצור קשר עם כדור הארץ או פיקס. משם תגיע ספינה מיוחדת של שירות הביטחון הגלקטי. הם יותר טובים מאיתנו בהתמודדות עם אירועים בלתי צפויים.
זיליוניי, כמובן, דיבר בהגיון. אבל הוא תמיד מגזים בקשיים ובסכנות. אז אמרתי:
- עד כה אף אחד לא תוקף אותנו. אם כי, כמובן, עלינו לנקוט באמצעי הגנה.
- נכון, - הסכים איתי פולוסקוב. -אני לא רוצה לעזוב ככה, לוותר. - ראשית, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לעזור לקפטן השני.
- נכון, - אמרה אליסה.
- זה מדהים! - זיליוניי אמר בכעס. - אפשר לחשוב שהשתפנתי. ואני רק מנסה להיות הגיוני. על הסיפון יש לנו ילדה וחיות חסרות ישע. יכול להתברר שלא נצליח לעזור לקפטן השני ורק ניפגע בעצמנו. אבל אם הקפטן פולוסקוב, יחליט שאנחנו צריכים להישאר, אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה.
- טוב, אני מקווה שזה לא יגיע לזה, - עניתי. - טסנו לכאן כדי לברר אם אחד מהקפטנים נקלע לצרה. אנחנו לא מתכוונים לתקוף אף אחד ואנחנו לא רוצים להילחם עם אף אחד.
ואגב, אני לא כזו ילדה חסרת ישע, - אמרה אליסה. - נלך לקרחת היער?
- רגע, - אמרתי. - בואו קודם נסתכל במראות.
אבל שום דבר אחר לא קרה שם. אז בלי לחכות לראות משהו נוסף, אליסה ואני בכל זאת טיפסנו לרכב השטח ועשינו סיבוב באזור קרחת היער. מצאנו רק עקבות של ספינה שנחתה מעל הגבעות. הדשא באזור ההוא נחרך על ידי מנועי הבלמים, ושביל צר הוביל בין השיחים אל קרחת היער.
חזרנו לארוחת ערב ומצאנו את זיליוניי בחדר הצוות. הוא עמד מהורהר מול פרחי המראה והעביר את אצבעותיו בזקנו הכתום. בידו השנייה הוא החזיק סכין גילוח רוטט.
- מה איתך, זיליוניי? - שאלתי.
- אני חושב, - ענה המכונאי.
במראות השתקף יום שמש שלו.
- אני חושב, - המשיך זיליוניי, - כמה זמן חיים הפרחים האלה.
- כנראה כמה ימים, - אמרתי.
- מה אם הם בכלל לא בני כמה ימים, אלא שנים רבות? מה אם, שנה אחר שנה, הם זוכרים את כל מה שקורה מסביב? תראה כמה עבות המראות, שישה סנטימטר כל אחת. וצפופות מאוד. וביומיים, בזמן שהם איתנו, הם לא נעשו דקות יותר. אליסה, אני יכול לבצע ניתוח בפרח אחד?
- יכול, - אמרה אליסה, שהבינה מיד במה מדובר.
זיליוניי נשא את אחד הפרחים אל שולחן המעבדה, אבטח אותו בעזרת מלחציים והחל בפעולה העדינה.
- אני אוריד ישר סנטימטר אחד, - אמר.
- רגע - עצרתי את המכונאי. - התחל עם שכבה דקה. אולי זה לא יעבוד.
זיליוניי הקשיב לי והפעיל את סכין הגילוח הרוטט. האינדיקטור, לבן מסקרנות, יצא מהפינה והתקרב, פסע בשקט על רגלי המקל שלו. השיחים התנועעו בכלוב - חשבו שעומדים לתת ליפתן. עכביש המערות האורג, הפסיק לסרוג את הצעיף.
שכבה דקה, שקופה כמו צלופן, התקלפה מהמראה. זיליוניי הסיר אותה בזהירות והניחה על השולחן.
לכמה שניות המראה נשארה חשוכה, אבל באותו רגע, כשכבר החלטתי ששום דבר לא יצא, פתאום התבהרה המראה. הפעם השתקף בה יום סוער ומעונן.
- הכל נכון! - אמרה אליסה. - בואו ניסע רחוק יותר אל העבר!
- אבל איך אפשר לספור את הימים? - חשבתי בקול. - אחרי הכל, אנחנו לא יודעים כמה עבה שכבה של יום אחד.
אבל זיליוניי לא הקשיב לי. הוא כבר תפס את קצה המראה בסכין ומיד הרים ישר חצי סנטימטר ממשטח הראי… השכבה התכופפה. האינדיקטור, החליף צבעים בחוסר סבלנות, כמו רמזור בצומת סואן, לא יכול היה להתאפק ודחף את אפו הארוך והדק מתחת לזרועו של זיליוניי.
- נו באמת! - התעצבן זיליוניי. - אני לא יכול לעבוד אם כולם מפריעים לי!
- הוא בטעות - הגנה אליסה על האינדיקטור. - הוא מתעניין.
- כולם מתעניינים, - אמר זיליוניי. - אבל אני לא ערב לכלום.
- המשך, - ביקשתי.
זיליוניי הסיר בזהירות את השכבה.
- כמו זכוכית בחלון, רק שהיא מתכופפת, - אמר. כולנו רכנו מעל המראה הכהה המעט יותר דקה.
לאט לאט המראה התבהרה. הכל אותו שדה. אבל רק הדשא הפך לחום, בשיחים היתה שלכת, והעלים הנותרים הצהיבו. בלי פרפרים, בלי דבורים - שומם וקודר. שלג דליל יורד מהשמים המעוננים, אבל לא נשאר על הקרקע, אלא נמס לאט על גבי הדשא.
- סתיו, - אמרה אליסה.
- סתיו, - הסכים זיליוניי. - הוא הביא זכוכית מגדלת אל המראה ואמר: "זה לא נראה לעין הרגילה, אבל זה מאוד מעניין לראות איך פתיתי שלג מופיעים על השיחים ומתעופפים לשמיים.
כולנו הסתכלנו בתורות על פתיתי השלג המתהפכים. אפילו האינדיקטור הסתכל והפך לירוק חסה מרוב פליאה.
- כמה זמן עבר מאז הסתיו? - שאל אותי זיליוניי.
- עכשיו קיץ, - עניתי. - שנה כאן זה קצת יותר מארבעה עשר חודשי כדור הארץ. אז בערך כמו השנה שלנו.
- אז, - אמר זיליוניי והוציא מיקרומטר מהארון. - עכשיו, - הוא אמר, - אנחנו יכולים לדעת בדיוק בת כמה המראה ו...
- ...וכמה אנחנו צריכים להוריד כדי לראות את קרחת היער כפי שהיא היתה לפני ארבע שנים, - סיימה לו אליסה את המשפט.
- קודם כל, - אמר זיליוניי, - נוריד מהמראה קצת פחות מארבע שנים.
- זה לא יותר מדי? - שאלתי. - אם נחתוך יותר מידי, נפספס את הרגע שבו הקפטן השני היה כאן.
– אם נפספס – לא נורא, – אמר זיליוני, תוך כדי שהוא מודד את עובי השכבה, – עדיין יש לנו זר שלם.
בזמן שהוא דיבר ראיתי בזווית העין שצב היהלום הולך לו במהירות לעבר היציאה מהמעבדה. המטרד הארור יצא שוב מהכספת. רציתי להשיג אותו, אבל אז שיניתי את דעתי - חבל היה להחמיץ את הרגע שבו זיליוניי יקלף ארבע שנים מהמראה.
- איך הולך? - שאל פולוסקוב, במכשיר קשר, שעדיין התעסק עם גלאי המתכות.
- הכל בסדר, - אמרתי.
- אז אני אטוס בעצמי יחד עם הגלאי, - אני לא רוצה לשלוח אותו לבד. משהו לא לגמרי אמין בצורה בה הוא עובד .
- כשאתה מחפש את השחף הכחול, - הזהרתי, - אל תשכח שאולי יש עוד ספינה על הפלנטה.
- אני לא אשכח.
- השאר את הרדיו דולק. אם צריך, ישר תיצור איתנו קשר.
- כך אעשה.
- אולי תהיה לנו הפתעה בשבילך כשתחזור.
- מצויין! רק אני אוהב הפתעות טובות. הפתעות רעות אני לא סובל.
פולוסקוב המריא. יכולתי לשמוע את הזמזום של הגלאי כשהוא עלה לאוויר.
- מוכן, פרופסור, - אמר זיליוניי. - ניקח את הסיכון?
בפעם השלישית, זיליוניי הסיר שכבה מהמראה. הפעם היא היתה כל כך עבה שהוא בקושי הצליח להחזיק אותה בידו. עלי הכותרת של הפרח נשרו, ועל השולחן נשאר מונח, כמו צלחת, קעור, עגול וגדול, אמצע הפרח.
הרבה זמן המראה לא התבהרה. השכבה הזו לא נחשפה לאור כבר הרבה זמן.
וכשהתמונה סוף סוף הופיעה, הבנו שקרחת היער נראית אחרת לגמרי ממה שראינו אותה עכשיו. העיגול באמצע, המכוסה כעת בדשא, היה חשוף ואפור, כמו מכסה בטון של בור ביוב ענק. אפשר היה אפילו לראות חריץ עגול המפריד בין המכסה לאדמה שמסביב.
- אתה רואה! - אליסה קראה בניצחון. - זה השדה הנכון!
- עכשיו תיזהר, - אמרתי. העיקר לא להוריד שכבה מיותרת.
- אני מבין, - אמר זיליוניי, - אני לא ילד קטן.
אבל לחתוך כמו שצריך לא הצליח לנו. האינדיקטור, מנוקד, בהיר, כמעט שקוף מחוסר סבלנות ובוער מסקרנות, ברגע המכריע דחף את זיליוניי בטעות במרפק. סכין הגילוח הרוטט החליקה על פני המשטח וננעצה עמוק פנימה. המראה נשברה לשתיים ונפלה מהשולחן לרצפה.
אינדיקטור מרוב בושה הצטמק בחצי, הפך לכהה. הוא רצה שיהרגו אותו. הוא התרוצץ במעבדה, מלטף ברגלי המקל שלו את זיליוניי הזועם, לבסוף השליך את עצמו על הרצפה והשחיר לגמרי.
- אל תתעצב, - ניחמה אליסה את האינדיקטור המיוסר. - זה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו יודעים שאתה לא אשם בכלום.
היא פנתה לזיליוניי, שעדיין קילל את האינדיקטור בכל ליבו, ואמרה:
- זיליוניי, לא צריך בבקשה! אחרי הכל, האינדיקטורים כל כך רגישים שהוא יכול למות מתסכול.
- באמת אין צורך, - תמכתי בה, - עדיין יש לנו זר שלם. אתה בעצמך אמרת.
- בסדר, - הסכים זיליוניי. הוא אדם רגוע ובאופן כללי, לא נוטר טינה. - חבל כמה זמן בוזבז. יכול להיות שנשארה לנו דקה לפני שהיינו פותרים את תעלומת הקפטן השני.
האינדיקטור התכווץ עוד יותר כששמע זאת.
בהנהגת זיליוניי, חזרנו לחדר הצוות. האינדיקטור השתרך מאחור, עדיין כמעט שחור, והשיחים השובבים מתחו את ענפיהם כדי לגרום לו למעוד וליפול.
אפילו לא הספקנו להיכנס לחדר הצוות. זיליוניי עצר ליד הדלת ואמר רק:
– אהה!
הסתכלתי מעבר לכתפו. שני האגרטלים הופלו לרצפה, והפרחים נקרעו, נרמסו, נהרסו על ידי כוח מרושע כלשהו. לא נשארה מראה אחת שלמה. עלי הכותרת היו מפוזרים בכל החדר.
ובנוסף לכך, שוב נעלם הדברן.
Comments
Post a Comment