פרק 15 - גוזל ציפור הקרוק

ארבע שמשות חגו בשמי כוכב הלכת הזה, הלילה ירד עליו רק מדי פעם, ואי אפשר היה לנחש בלי חישובים מסובכים באיזה רגע יקדירו פתאום השמיים, יהבהבו לרגע הדמדומים וחשיכה קצרה תרד על הפלנטה. חלפה חצי שעה, לפעמים פחות, ושמש נוספת עלתה במהירות מעל השיחים הקוצניים ומיד החלה להתגלגל בשמיים.

הכוכב היה מלא ביערות ושיחים סבוכים. בשני הקטבים, היערות היו נמוכים, דחוסים בקרקע, ובאזורים הטרופיים, באזור קו המשווה, הם התנשאו לגבהים שקשה לתאר.

כוכב הלכת התברר כגן עדן עבור ביולוג. ומה לא היה כאן! האוקיינוסים שרצו דגים, מדוזות, תולעים, נחשי ים, היערות היו מלאים בכל מיני חיות ופרפרים עם כנפיים באורך מטר, ומעל הכל, מעל סלעים חדים וגבעות תלולות, עפו ציפורים שונות ומשונות.

- אנחנו הולכים להישאר כאן הרבה זמן, - אמרתי כשנחתנו בראש גבעה מכוסה צמחייה צפופה. - כוכב הלכת האחד הזה מספיק לחמישים גני חיות.

- מצוין, - אמר פולוסקוב. - בהזדמנות הזו גם נעשה סדר בספינה.

- טוב, - אמרה אליסה. - אבל קודם כל, בוא נמצא את הקפטן השני. אני בטוחה שהוא כאן איפשהו.

- רק אל תצאי לחיפושים לבד, - הזהרתי את אליסה. - יש כאן חיות מאוד מסוכנות.

- אבל הרי אני קיסרית הטבע, - אמרה אליסה.

- החיות לא יודעות על זה, - אמרתי. - הן חסרות השכלה.

- אבל איך אנחנו מוצאים את הקפטן השני? - שאלה אליסה.

- בינתיים נתחיל בכך, - ענה פולוסקוב, - שנשגר על פני הכוכב את גלאי המתכות.

- בשביל מה?

- הוא יעשה סיבוב בגובה נמוך, וברגע שימצא עקבות של המתכות המשמשות ספינות חלל, הוא יודיע לנו.

- וכמה זמן הוא יסתובב?

- הוא צריך שבועיים כדי לחקור את הכוכב כולו.

- אוי, כמה זמן!

- בינתיים, את תעזרי לי, - אמרתי. - את אחראית על האכלת החיות.

- והשקיית השיחונים, - הוסיפה אליסה. - אחרת הם מתפזרים לכל עבר.

באותו רגע, השיחון הצעיר נכנס לחדר הצוות ועצר בביישנות על הסף. הוא ניער את ענפיו, זמזם, ניסה להודיע ​​לנו שהוא רוצה לפתן.

- הנה שוב, - אמר זיליוניי המכונאי, - איך פינקת אותם ככה! - עוד מעט הם גם יתחילו לנשוך. תני לו לפתן, למען השם.

למחרת קמנו מוקדם, לפני עלות השחר. פולוסקוב הטעין את גלאי המתכות, ואני העמסתי רשתות ומצלמה לרכב השטח.

היינו כל כך עסוקים בעניינינו שפספסנו את הרגע שבו הופיעה ציפור הקרוק. ראיתי רק צל נופל עליי, ושמעתי את נפנוף הכנפיים, שנדמו לי כקולות מפרשים ברוח.

- לשכב! - צעק פולוסקוב.

נפלתי על הדשא.

טפרים נקשו ממש מעל ראשי, וציפור הקרוק, לאחר שהחמיצה, זינקה חזרה מעלה כדי לצלול שוב.

זה היה אז שראיתי אותה.

זה היה יצור ענק, בגודל של מטוס נוסעים קטן. היו לה כנפיים צרות וארוכות, זנב קצר ומקור חזק ומעוקל, כמו אחיזות בעגורן. הציפור עשתה סיבוב לא גדול באויר וכמו מפציץ צללה לכיוון הקרקע.

ניסיתי לזחול משם, אבל הבנתי שלא אספיק.

עצמתי את עיניי ותפסתי את הגלגל של רכב השטח. ובאותו רגע נשמעה ירייה.

מסתבר שהמכונאי זיליוניי הספיק לרוץ לצוהר עם אקדח ולירות לעבר הציפור כשהיא במרחק שלושה מטרים בלבד ממני.

הציפור יללה ונסקה לאוויר. ליידי נפלה אחת מנוצותיה. הנוצה הייתה באורך מטר וכל כך מוצקה שהקצה שלה נתקע באדמה היבשה ונכנס לתוכה כמו חרב של אבירים.

הוצאתי את הנוצה והראיתי אותה לאליסה.

- תקשיבי, - אמרתי לה, - בעלת הנוצה הזו מאוד מעוצבנת ורוצה לקחת אחד מאיתנו לארוחת ערב. זה ברור לך?

- ברור. אבל את רכב השטח היא לא יכולה להרים, נכון?

- את רכב השטח לא יכולה.

- אז אני אסע איתך ברכב השטח.

- לא, אליסה, - אמרתי. - אני אצא לסיור עכשיו ואחזור בזמן לארוחת הצהריים. כולם חוץ ממך עסוקים. אפילו אין מי שיבשל את הארוחה ויאכיל את החיות. ואל תשכחי, לעכביש המערות האורג אוזל הצמר.

- נו בסדר, - הסכימה אליסה.

- ובכן, מה עם גלאי המתכות? - שאלתי את פולוסקוב כשנכנסתי לרכב השטח.

- אני לא מבין את זה, - הוא ענה. - משום מה הוא לא מגיב. מעולם לא היו בעיות, אבל עכשיו הוא לא עובד.

רכב השטח נסע באיטיות בין השיחים, מתנדנד מעל בורות וגולש בקלות במורד גבעות. השיחים נפרדו מלפני ונסגרו שוב מאחורי. חשבתי כמה טוב יהיה לתפוס את הציפור הזו. בפאלפוטרה היא נקראת ציפור קרוק. הייתי מאוד רוצה להשיג את המפלצת הזו לגן החיות, אבל ידעתי שלא סביר שאוכל להעביר אותה על הפגסוס. זה עניין אחר אם תמצא את הקן שלה ותקח איתך את הגוזלים. קנים צריכים להיות איפשהו על הסלעים - אף אחד מהעצים לא יכול לעמוד במשקל הקן של ציפור קרוק.

פניתי לעבר ההרים הרחוקים. תהלוכה של לטאות צהובות ארוכות רגליים חצתה את דרכי. הגדולה ביותר הובילה, מאחוריה אחת קטנה יותר... ספרתי עשרים ושלושה מהם. אחרונת הלטאות הייתה קטנה למדי. יכולתי לתפוס אותה, אבל לא - קודם צריך להסתכל מסביב, לגלות מה הן אוכלות, אחרת לא יגיעו לכדור הארץ.

גבוה מעלי עפה הציפור קרוק. היא הייתה בדרכה להרים. סביר להניח שהקן שלה נמצא בדיוק שם.

שחררתי רשת אוטומטית וכיסיתי בה פרפר כחול באורך מטר. בזמן שתמרנתי את התופסנים המכניים  בעזרתם הרדמתי את הפרפר והכנסתי לתא המטען של רכב השטח מבלי לפגוע בכנפיים, נדלק מסך הווידאופון ופניו המודאגות של פולוסקוב הופיעו עליו.

- תשמע, - הוא אמר, - הצלחתי לשגר את גלאי המתכות. 

- טוב, נהדר, - אמרתי. - רגע, עכשיו אני רק אשים את הפרפר...

- אבל התקשורת איתו נקטעה.

- עם גלאי המתכות?

- ובכן כן. זה מעולם לא קרה בעבר. בדקתי הכל. שלוש דקות לאחר ההמראה הוא השתתק.

- נצטרך לעלות עם הרחפת, להשיג אותו ולתקן אותו, - אמרתי והכנסתי את הפרפר לתוך המיכל.

- זה מה שרציתי להגיד לך. אני אטוס לחפש אותו, ואתה תחזור לספינה. אני לא אוהב את הכוכב הזה.

- אתה טועה, גנאדי, - אמרתי. - הפלנטה נהדרת. אני שמח שהגענו לכאן.

- מה אם הקפטן השני באמת מת כאן?

- אתה מאמין בזה?

- לא יודע. אבל אם קפטן כל כך מנוסה יכול היה למות כאן, אז הפלנטה מסתירה איזושהי סכנה אדירה שאיננו מודעים לה.

- אבל אולי המנועים פשוט כשלו? אחרי הכל, זה קורה אפילו עם הספינות הטובות ביותר. או שהקפטן הותקף על ידי מפלצת מקומית. למשל, ציפור הקרוק. ראית את המקור שלה?

- כמובן, שראיתי.

ופולוסקוב כיבה את המסך.

ציפור נוספת עפה מעלי לכיוון ההרים, וציינתי לעצמי את כיוון התעופה שלה. חייב להיות שם קן. בהחלט צריך יהיה להגיע לשם. פתאום הגיע בין ערביים. הסתובבתי ונסעתי חזרה אל הספינה.

החניתי את רכב השטח ממש ליד סולם הגישה, טיפסתי עליו בחושך והלכתי לגשר. הדבר הראשון שבדקתי היה היכן היו חברי הצוות שלי. זיליוניי ישב בחדר המכונות והתעסק עם המכשירים כמו שרק הוא מבין. אליסה ענתה לי מהתא. היא אמרה שהיא קוראת. ואז יצרתי קשר עם פולוסקוב.

- איך הולך? שאלתי.

- איתרתי את האות של גלאי המתכות, - ענה פולוסקוב. - אשיג אותו בקרוב. אל תכבה את הרדיו.

התיישבתי מול החלון הגדול בגשר הפיקוד והקשבתי בקשר לפלוסקוב ממלמל משהו לעצמו, מנסה לתפוס את גלאי המתכות. הלילה הקצר הסתיים. הבטתי למרחק, על היער, ההרים, ומפיתי את דרכי למחר. הנה אני אסע לאורך הנהר הזה, ואז אעלה על הגבעות... צריך יהיה לקחת את אליסה. ברכב השטח שום דבר לא יקרה לה...

- תפסתי, - אמר פולוסקוב. - הידקתי את הגלאי לרחפת ואני פונה חזרה לספינה.

ובאותו רגע ראיתי שכמה פסיעות מול הפגסוס מתהלכת אליסה. היא הלכה בזהירות, על קצות האצבעות, הביטה לאחור אל האשנבים, אבל לא הבחינה בי.

היה קריר, ואליסה לבשה סרבל צהוב ופרוותי. היה נראה שהתכוונה ללכת רחוק. אבל הדבר הכי מפתיע היה שהדברן הלך בגאווה על הדשא לפניה. הוא היה קשור בשרשרת ארוכה. אליסה החזיקה בידיה את הקצה השני של השרשרת. היא אמרה משהו לדברן, והוא עף לאוויר. אליסה הרפתה מעט מהשרשרת כדי לא להפריע למעוף של הדברן. הוא נפנף בכנפיו ולאט לאט, כאילו הבין שאליסה לא יכולה לעוף, נחת על האדמה והחל ללכת לכיוון היער.

רק אז התעשתתי.

הפעלתי את הרמקול ועמדתי לצעוק לכל היער:

"אליסה, יצאת מדעתך! תחזורי מיד!"

אבל אז נבהלתי שהיא לא תשמע בקולי, ורצתי במדרון היציאה כדי להשיג אותה ולהחזיר אותה לספינה.

כשהגעתי אל הצוהר, אליסה כבר הייתה ממש בקצה היער. ומעליה חגה ציפור הקרוק הענקית.

- אליסה! - צעקתי.

אבל היא הייתה רחוקה ולא שמעה את זעקתי.

בלי אקדח, שום דבר בהישג יד!

מה לעשות?!

בלי להתעכב לחשוב מיהרתי במורד הסולם.

אליסה ראתה את הציפור צוללת לעברה ומרוב פחד שחררה את השרשרת. הדברן המבוהל זינק לעבר העצים.

רצתי אל אליסה וראיתי איך ציפור הקרוק משחררת את טפריה הלבנים, איך היא תופסת דמות צהובה פרוותית, ובמהירות נוסקת מעלה. 

רצתי, רואה מולי איך הציפור עולה ומתרחקת, מנופף בזרועותיי...

עשר דקות לאחר מכן, הגיע פולסקוב ועמד לנחות ליד הפגסוס. באותו זמן, זיליוניי ואני כבר היינו מוכנים למרדף. ציידנו רחפת חלל קטנה.

- לאן זה? - פולוסקוב הופתע.

- קרוק חטפה את אליסה! - זילוניי צעק. - ואז השתתק, כי מרוב צער איבד את כוח הדיבור.

- קפוץ לכאן! פולוסקוב הורה לי. הוא הוריד את הרחפת לקרקע.

זינקתי לכיוונו, תפסתי את הקצה התחתון של הצוהר הפתוח וטיפסתי לתוך הרחפת.

פולוסקוב עלה מיד לגובה.

- לאן היא עפה? - הוא שאל בקול רם מעל זמזום המנוע.

- שם, להרים, - עניתי. - כנראה יש להם שם קן.

הגענו להרים תוך כמה דקות. אבל למצוא את הקן לא היה כל כך קל. אלפי סלעים חדים זהים הזדקרו מהרמה, חגנו מעליהם במשך יותר משעה, ולא מצאנו דבר. ובכל דקה היה לנו פחות ופחות סיכוי למצוא את אליסה בחיים.

בסוף ציפור הקרוק בעצמה עזרה לנו. ראינו אותה עפה מעל הסלעים.

- אחריה - אמרתי.

- רגע, - ענה פולוסקוב. - אנחנו נבריח אותה והיא לא תראה לנו את הדרך לקן.

הוא האט, וריחפנו בשקט מעל הסלעים. הציפור עפה לראש הר, עליו עוד לא עלינו. שם נופפה הציפור בכנפיה ונחתה. פולוסקוב פנה מיד לכיוון מעלה ההר בעודו צובר גובה.

כשכבר עמדנו להגיע להר, מיד עלו מלמטה חמש או שש ציפורים. הם זיהו את הסירה שלנו כאויב מעופף לא מוכר. הציפורים התנפלו עלינו בגבורה, ופולוסקוב נאלץ להיזכר בתרגילי אווירובטיקה כדי לא להתנגש בקרוק המרוגזות.

– הנה הקן, - תראה! אמר פולוסקוב.

אני נצמדתי אל החלון.

עיגולים כהים של קינים נראו במדרון התלול של ההר. הקנים נבנו מאבנים וענפים והיו מחוברים יחד לבמות מעל לתהום.

כשירדנו, יכולנו לראות שחלק מהציפורים יושבות בקנים, פורשות כנפיים לרווחה, ככל הנראה מגוננות על אפרוחים או ביצים מפני אויבים.

- תראה, - אמרתי.

באחד הקינים הבזיק משהו צהוב. הרחפת כמו חיה, זינקה אל הקן הזה. כל כך מהר שהציפורים שהקיפו אותנו התנדפו.

– לא, זו לא אליסה, – אמר פולוסקוב, – אלו גוזלים.

ואכן, היו בקן שלושה גוזלים מכוסים פוך צהוב. כשהם ראו אותנו, הם פתחו לרווחה את מקורם המעוקל. אחת הציפורים צללה לפנינו, נחתה על הקן וכיסתה אותו בכנפיה.

- קח אותנו גבוה יותר, - אמרתי לפולוסקוב.

מכאן ראינו ציפור נוספת. היא עפה אל ההר, נושאת דג גדול במקורה.

- אחריה! - אמרתי.

הציפור לא שמה לב עלינו. היא ירדה אל הקן הרחוק ביותר.

ובקן ההוא, בין שני אפרוחים ישבה אליסה. מרחוק היא גם נראתה לי אפרוח - הסיבה לכך הייתה האוברול הפרוותי הצהוב שלה.

הגוזלים למראה אמם פתחו את מקורם, אך הציפור הביאה את הדג אל אליסה וניסתה לדחוף לה את הטרף לתוך הפה. אליסה נלחמה בחזרה, אבל הציפור הייתה עקשנית.

פולוסקוב צחק.

- מה קרה לך? - שאלתי, - ממשיך לבהות במראה המוזר.

- שום דבר לא מאיים על אליסה, - צחק פולוסקוב. - החשיבו אותה כאפרוח ורשמו לה תזונה משופרת.

פולוסקוב צדק. אליסה ניצלה על ידי סרבל פלומתי.

ריחפנו מעל הקן. פולוסקוב הוריד את הסולם, ואליס טיפסה לתוך הסירה בזמן שאני מפזר את הציפורים עם רימוני שינה וחזיזים.

- אולי ניקח איתנו את הגוזלים? - שאל פולוסקוב, עדיין מחייך.

- בפעם הבאה, - עניתי. איך את מרגישה, אליסה?

- לא רע, - אמרה אליסה.

היא הייתה מרוחה בקשקשי דגים, אבל חוץ מזה שלמה ובריאה לחלוטין.

- רק בהתחלה נבהלתי, - היא אמרה. – ואז, כשהביאו אותי לקן, אפילו הרגשתי בנוח. התחממנו עם הגוזלים זה לצד זה. רק שהציפור הגדולה התעקשה שאוכל. ממש כמו סבתא: "תאכלי כפית דייסת סולת".

פולוסקוב התלוצץ ושאל את אליסה האם היא למדה לעוף או שאולי היא רוצה לחזור להוריה החדשים.

- למה בכלל עזבת את הספינה? - שאלתי בחומרה, אחרי שנרגעתי קצת.

- הלכתי לחפש את הקפטן השני.

- איך בדיוק?

- שמעתי שהגלאי של פולוסקוב לא עובד טוב. ובכלל, שבועיים לחכות זה בלתי אפשרי. ואז חשבתי שאולי הדברן זוכר את הדרך למקום שבו שמע את קולו של הקפטן השני. ביקשתי שיראה לי את הדרך והוא המריא.

- למה לא ביקשת רשות?

- לא היית מרשה לי.

- ברור שלא. ואין כאן שום קפטן שני. תשכחי ממנו.

- לא. - אמרה אליסה. - הוא כאן, אני יודעת. רק חבל שהדברן עף. אחרת, היינו מוצאים אותו תוך שעתיים.

- מה עוד המצאת לעצמך?

- זה מה שמצאתי בקן, - ענתה אליסה והוציאה מכיסה שבר של צלוחית חרסינה עם כיתוב בזהב: "השחף הכ…." זה "שחף כחול, נכון?"- היא שאלה. - או שאתה לא מאמין גם לזה?

- קדימה, תראי לי, - ביקש פולוסקוב. יש לך חתיכת מזל, זה בטוח. 

- לא הייתי קוראת לזה כך - אמרה אליסה. - למען השבר הזה, נאלצתי לעוף בציפורניה של ציפור הקרוק. האם אי פעם יצא לך לטוס ככה?

- לא, - חייך פולוסקוב.

- והיא נתנה לי את הרסיס בעצמה. כנראה שהוא צעצוע לגוזלים בקן שלהם. אז היא נתנה לי אותו לשחק.

אני שקעתי בהרהורים. אליסה צדקה. נראה ש"השחף הכחול" באמת נמצא על הפלנטה הזו. אבל איך למצוא אותו?

- מה קרה לגלאי? שאלתי את פולוסקוב. עוד לא בדקת?

- מוזר, אבל מישהו שבר את המחוון של גלאי המתכות.

- שבר?

- לא יכול היה להשבר בעצמו - מנגנון החיווי ממוקם ממש במרכז הגלאי.

- מה נעשה? - חשבתי בקול.

נחתנו מול הפגסוס ויצאנו אל קרחת היער, מביטים בשמיים כדי לראות שלא עפה מעלינו ציפור הקרוק.

- הנה הדברן, - אמרה אליסה.

ואז שמתי לב שממש מול האף שלי ירדה שרשרת דקה אל הקרקע.

הדברן ירד מהעץ וחג מעלינו, כאילו מזמין אותנו ללכת בעקבותיו בחיפוש אחר הקפטן.

הפרק הבא...