פרק 22 - האיש השמן משקר

- האזיקים יהיו שימושיים, - אמר הקפטן השני. - אלה יצורים כל כך ערמומיים שאי אפשר לסמוך עליהם בשום דבר.

- אני נותן לך את המילה שלי, - אמר האיש השמן בחגיגיות, - שלא אעשה שום ניסיון לברוח.

- תעשה, - ענה הקפטן בביטחון.

בינתיים, ד"ר ורחובצוב התקרב לכפיל שלו. המחזה היה מדהים. יתרה מכך, אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שדוקטור ורחובצוב האמיתי הוא זה שבכובע. אחרי הכל, הוא נראה כמו זה שפגשנו על הפלנטה הקרויה על שם שלושת הקפטנים.

- ובכן, מתחזה, - אמר ד"ר ורחובצוב, שבחליפת החלל, - הראה לנו מהו הפרצוף האמיתי שלך.

- אני לא מבין כלום! - ענה ד"ר ורחובצוב, עם הכובע, ונסוג לאחור.

זיליוניי, שעמד מאחוריו, דחף אותו לעבר הכפיל.

- בגללך, יקירי, - הוא אמר, - חשבנו השד יודע מה על אדם טוב. בגללך כמעט נהרגנו.

- נכון, אמרה אליסה. - כבר כל כך לא סמכנו על ורחובצוב שכשהוא הגיע עם הקפטן הראשון וניסה לעצור אותנו, טסנו משם מהר ונפלנו לבור.

- לא, - אמר ורחובצוב המזויף, - אתה לא תעז לגעת בי!

עלזן יו צחק פתאום.

- זה רע להתהלך בנעליים של מישהו אחר, - אמר. - לא לעניין בכלל. לי יש נעליים משלי, לא יקרה לי כלום. אף פעם לא רימיתי אף אחד. אני פיראט ישר.

דוקטור ורחובצוב האמיתי ניגש אל הפיראט בכובע והביט בו מקרוב. לפיראט לא היה לאן לסגת - זיליוניי עמד מאחוריו.

לפתע הושיט ד"ר ורחובצוב את ידו אל הכפיל שלו ובתנועה מהירה עבר על ראשו, פניו וחזהו.

ואז כולנו ראינו איך נפלה המעטפת של ורחובצוב מהפיראט, ומתחתיה התגלה יצור אחר לגמרי - לא אנושי. מסתבר שורחובצוב ראה רוכסן דק שהחזיק את התחפושת של הפיראט.

הכובע התגלגל הצידה. בגדי הדוקטור היו זרוקים לרגלינו. מעל ערימת סמרטוטים שהיתה לאחרונה ורחובצוב , התנשא חרק גדול, בגובה מטר וחצי, עם רגליים פרוותיות, גוף צמיגי עגלגל וטפרים חדים גדולים. החרק פרש את כנפיו הקצרות, וניסה לעוף, אבל זיליוניי הצליח לתפוס אותו. החרק סובב את ראשו לעברו ופתח את טפריו באיום.

- הזהר! - צעק הקפטן השני. - הוא רעיל!

זיליוניי הרחיק את ידו, והקפטן השני הרים את אקדחו, מכוון לעבר הפיראט.

ואז הפיראט, שראה שאין לאן ללכת, הרים לפתע את זנבו הדק והארוך עם חוד בקצהו והחדיר אותו ישירות לתוך החזה. ואז הוא נפל, פושט את רגליו הדקות.

- הוא עקץ את עצמו! - קראה אליסה. - כמו עקרב.

- עקרבים אף פעם לא מתאבדים. זו אגדה, - עניתי. - רק יצורים תבוניים יודעים מהו מוות.

- אל תאמין לו, - אמר האיש השמן לפתע. - אשתף אתכם פעולה, ולכן עדיף להתוודות על הכל. הוא הפיראט הראשי. הוא הכריח אותנו לציית לו, והוא המציא את כל הזוועות. שמו הוא עכברוש והוא מכוכב הלכת המת עכקרוס. העכקרוסים הרגו פעם אחד את השני במלחמות, והאחרונים שבהם מתחבאים במערות. אבל הוא לא התאבד. הוא אוהב את עצמו יותר מדי מכדי להתאבד. הוא פשוט איבד את ההכרה. הוא חושב שתעזבו אותו ואז הוא יתעשת ויברח. הוא כבר עשה את זה. הירגו אותו.

- למה אנחנו צריכים להרוג אותו? - אמר הקפטן הראשון. - הוא ישפט בבית משפט.

הוא ניגש אל ״עכברוש״ ששכב על ערימת הסמרטוטים, התכופף, הרים את גופו הקל ברגלו ומסר אותו לפיראטים השבויים במדים השחורים.

- קחו אותו לפגסוס, - אמר הקפטן, - ותנעלו אותו בכלוב. יש לך כלוב ריק, פרופסור?

- יש תא ריק. אפילו לא אחד. הרי אספנו הרבה פחות חיות ממה שציפינו. אני אלך לספינה עם הפיראטים ואוודא שהכלוב נעול היטב.

- אחר כך נעביר אותו לכוכב שבו חיפשו אותו במשך זמן רב, וניתן לו להישפט שם.

- טוב מאוד, - אמר האיש השמן. - לשם הוא צריך ללכת. אחרי הכל, זה היה הרעיון שלו. להעמיד פנים שהוא ורחובצוב. הוא טס במסווה של הדוקטור לבסיס הסיירים בארקטורוס. הוא קיווה למצוא שם את השרטוטים של "השחף הכחול" כדי לפרוץ את הספינה. זה היה הוא, במסווה של ורחובצוב, שמכר את התולעים בפאלפוטרה והשמיד את הדברנים כך שאיש מהם לא יוכל להגיע לקפטן הראשון ולא יוכל לקרוא לו לעזרה. הוא הכריח אותי לתת לפרופסור צב יהלום. זה היה הוא, במסווה של ורחובצוב, שהרעיל את שמן הרובוטים. אין רחמים! לשפוט אותו, רמאי ובוגד!

- תירגע, עלזן יו - אמר הקפטן השני. - אל תקווה שבכך שתהרוס את השותף שלך תוכל לחמוק מעונש. גם אתה תישפט. אני רודף אחריך בכל רחבי הגלקסיה. ואתה ביצעת כל כך הרבה פשעים שלעולם לא תכפר עליהם בבגידות חדשות.

השמן קימט את מצחו והשתתק.

ליוויתי שני פיראטים שגררו את עכברוש המתחזה למת אל הספינה. גם פולוסקוב הלך איתי, כי הוא לא בטח בפיראטים. נעלנו את עכברוש בכלוב הכי חזק ויצאנו חזרה למערה הראשית. שם כבר היה דיון על משהו אחר.

- איך נוכל לצאת מכאן עכשיו? - שאל הקפטן הראשון את השמן.

- אם מבטיחים לי חיים, אני אעזור לך לצאת מכאן, - אמר האיש השמן, - אם לא, למה שאעזור לך? - אף אחד מלבדי לא יודע איך לפתוח את הלוח הזה. והוא עשוי מאבן כל כך חזקה שאפילו פצצת כבידה לא יכולה לפוצץ אותו.

- אם אתה לא רוצה לדבר, אל תדבר, - חייך הקפטן הראשון. - אנחנו נחכה עד שחברך עכברוש יתעורר, והוא ישמח לעזור לנו.

שני הקברניטים עמדו זה לצד זה, ולמרות שאחד מהם היה שזוף, בריא, לבוש בחליפת חלל חדשה, והשני היה מיוסר, עייף וכחוש, הם עדיין נראו כמו אחים, ואני התפעלתי מהם. הם היו הרבה יותר טובים מהאנדרטאות על הפלנטה שנקראת על שם שלושת הקפטנים. הקפטן הראשון כרך את זרועו סביב חברו, והם התנשאו מעל האיש השמן כמו מעל קרפדה גדולה.

- לא, - אמר השמן, - אין סיכוי! אתם תמותו כאן!

- בכל מקרה לא נמות כאן, - אמר הקפטן השני. - עכשיו, כשהחברים שלי כאן, - הוא הניף את ידו לכולנו, כי לא רק הקפטן הראשון וד"ר ורחובצוב היו חברים שלו, אלא גם אנחנו, צוות הפגסוס, היינו חברים שלו: אחרי הכל, גם אנחנו נחלצנו לעזרתו, למרות שמעולם לא נפגשנו לפני כן, - עכשיו כשהחברים שלי איתי, אני לא מפחד מאף פיראט. במקרה הכי גרוע, נטוס כולנו יחד על הספינה של הקפטן הראשון, ואז נחזור ונוציא את הספינות שלנו.

עלזן יו היסס. הוא הבין שהוא לא יכול להתמקח, והיה מוכן לדבר, אבל זיליוניי הרס הכל.

- לא, - הוא אמר. - ראשית, אני לעולם לא אנטוש את הספינה שלי. אני מעדיף להישאר כאן ולחכות. וגם צריך להאכיל את החיות. אחרי הכל, אנחנו לא יכולים לדחוס אותם על ספינה אחרת. לא, זה לא יעזור. אתה, בבקשה, תגיד לנו איך לפתוח את הצוהר.

אי אפשר היה לדבר עם השמן כמו שדיבר זיליוניי. אתה לא יכול לבקש שום דבר מהפיראטים, כי הם מיד יהפכו לחצופים.

והאיש השמן, ששמע את דבריו של זיליוניי, התעודד.

- לא," הוא אמר, - תנו לי התחייבות כתובה שאשאר בחיים, ואז אני אשחרר אתכם מכאן.

הקפטנים רק הסתכלו על זיליוניי אבל לא אמרו דבר.

- בסדר. אם כן, - אמר הקפטן הראשון, - נמתין. אנחנו נותנים לך,עלזן יו עשר דקות לחשוב. יש לנו זמן.

- נכון, - אמר הקפטן השני. - בינתיים, אתה, הקפטן הראשון, ספר לנו איך מצאת אותנו. הרי הדברן לא עף אליך.

- בינתיים, אני אכין כריכים, - אמר זיליוניי בקול אשם. - כי כולנו רעבים.

- טוב, - אמר הקפטן.

- הייתי עוזרת לך, זיליוניי, - אמרה אליסה, - אבל אני כל כך מעוניינת ללמוד על הקפטן הראשון שאני לא יכולה להכריח את עצמי לעזוב.

- תישארי, אליסה, - אמר הקפטן הראשון. לא היינו מצילים את החברים שלנו בלעדיך.

- לא הייתי מצליחה שום דבר בלעדיך, - אמרה אליסה והסמיקה בגאווה.

- אליסה, - אמרתי בחומרה, - לכי לשטוף ידיים ולסדר את עצמך. את מלוכלכת כמו חפרפרת ביצות מכוכב ווקנאטו.

- בסדר, - אליסה לא התווכחה איתי. - חפרפרת אז חפרפרת.

היא רצה אל הספינה, צועקת בזמן שהיא רצה:

- רק אל תספרו כלום בלעדיי!

הקפטן הראשון פנה אל ועלזן יו ושאל אותו באדישות:

- ובכן, עדיין לא שינית את דעתך?

הפיראט חייך בהנאה. עיניו היו חבויות בלחייו.

- בוא נתמקח, קפטן, - אמר. בואו נהיה שנינו אנשי עסקים.

הקפטן הסתובב עם הגב עליו.

אליסה חזרה כעבור שתי דקות. שמתי לב שהיא שטפה את ידיה ככה ככה. ובמקום סרבל צהוב היא לבשה אחד כחול.

אחרי אליסה דידה האינדיקטור. הוא ממש נקרע לגזרים, הוא רצה להיות באותו זמן בכל מקום. לא בעל חיים אלא קשת חיה של צבעים. ומאחוריהם פסע באיטיות עכביש המערות האורג העסוק תמיד. הוא סרג שלוש כפפות בו זמנית, אבל כולן ליד ימין.

- הגעתם? - חייך הקפטן הראשון והביט בתהלוכה יוצאת הדופן. - ובכן, אז אני חייב להודות מלכתחילה שהתפקיד שלי בסיפור הזה צנוע. כל ארבע השנים הייתי עסוק על נוגה. התברר שהפיכת כוכב לכת גדול לחללית והעברתו למסלול חדש היא משימה כמעט בלתי אפשרית. ומכיוון שהתברר שזה כמעט בלתי אפשרי, כמובן שזה היה צריך להיעשות.

- נכון, אמרה אליסה. - חבל שלי אין אופי חזק כל כך.

- אופי זו תכונה נרכשת, - צחק הקפטן. - תסתכלו על העכביש. זו התמדה ראויה להערצה! אם עוד ילמד להבחין בין צד ימין לשמאל, הוא לא יסולא בפז.

- גם כן דוגמא! - אליסה התנערה מהעכביש. - הוא הרי טיפש.

– זה בדיוק העניין, שהתמדה לבדה עוד לא אומרת כלום. כבר יותר מארבע שנים שנוגה לא זזה ולו סנטימטר אחד ממסלולה, ואנחנו חשבנו, התווכחנו והתכוננו לרגע המכריע. ואני מקווה שיהיה לי זמן לחזור לתחילת טיסתו של כוכב הלכת למסלולו קרוב יותר לכדור הארץ. לא נשאר הרבה זמן לחכות.

- ואז האקלים בנוגה ישתנה?

- הוא ישתנה הרבה. עד כדי כך שבעוד כמה עשורים אנשים יוכלו לחיות עליה כמו על כדור הארץ.

- ואנחנו נקרא לזה כדור הארץ-שתיים, - אמרה אליסה.

- למה? היא תישאר נוגה, שהיא ונוס בשפות בינלאומיות. זה שם רע?

אליסה לא ענתה. אני לא חושב שהיא אהבה את השם. היא אמרה לי פעם שאין טעם לקרוא לכוכבי הלכת על שם אלים שמתו ולא עשו דבר כדי לפאר את עצמם.

- הייתי כל כך עסוק בעבודה, - המשיך הקפטן הראשון בסיפורו, "שארבע שנים חלפו בלי ששמתי לב. ואני חייב להודות שלא דאגתי מאוד לחבריי, כי ידעתי עד לאן מרחיק גורלם של הקפטנים. זה היה מוקדם מדי עבור השלישי לחזור מהגלקסיה השכנה, ואתה, השני, נתת לי ארבע שנים.

- האם לא התחרטת, - שאלה אליסה, - שאתה יושב על אותו כוכב הלכת, ולא עפת לכוכבים אחרים?

- זו שאלה קשה, אליסה, - השיב הקפטן הראשון ברצינות. - כן, רציתי לעלות שוב על גשר הפיקוד ולנחות שוב על כוכבי לכת לא ידועים. אבל ידעתי שהניסיון שלי והידע שלי נחוצים מאוד במערכת השמש. וחוץ מזה, אמרתי לך שאני אוהב משימות בלתי גמורות ופרויקטים בלתי אפשריים.

- ואשתך, - אליסה לא הניחה לקפטן, - בינתיים, עפה מסביב לגלקסיה ומחפשת ערפילית חיה. כנראה קינאת בה מאוד.

- כמובן שקינאתי - הודה הקפטן. - אני עוד יותר אקנא כשהיא תמצא את הערפילית שלה.

- אין סיכויי, - קטעתי את השיחה. - אין ערפילית חיה. כמו שאין כוכבי לכת חיים.

- פה אתה טועה, פרופסור, - אמר הקפטן השני. - יצא לי פעם לראות כוכב חי. בקושי הצלחתי להימלט. הוא ניזון ממה שהוא שואב מהחלל החיצון. טוב שלשחף הכחול יש מנועים כל כך חזקים.

- מאוד מסקרן, - אמרתי. - נדבר על זה לעומק מאוחר יתר. למרות שלא יצא לי לשמוע על פלא כזה.

- אבא, אל תתווכח, - אמרה אליסה. - הקפטן לא יספר דברים שהם לא אמת.

- לא, - חייך הקפטן. - אנחנו תמיד אומרים את האמת. אפילו לאויבים.

והוא הסתכל על עלזן יו שהסתובב מיד והעמיד פנים שהוא בוחן את קירות המערה.

- ובכן, - סיים הקפטן הראשון את סיפורו, - במפתיע קיבלתי מברק. ד”ר ורחובצוב, ידידנו הוותיק, מגיע לפלנטה. הוא טס לנוגה לספר לי שהוא מודאג מגורלו של הקפטן השני. וכשהוא סיפר לי הכל, ביקשתי רשות לעזוב את נוגה מיד. ועכשיו ניתן לדוקטור להמשיך.

- נו, מה אתה! - ד"ר וורחובצוב נבוך לפתע, הרים את כתפיו ומצמץ. - לא עשיתי כלום. ממש כלום... בכל מקרה, אתם, מהפגסוס, הייתם הקש האחרון בערימת החשדות שלי.

- ובכן, תודה לך באמת! - אמר זיליוניי, שחילק לנו כריכי גבינה. - זה אתה שהתנהגת מוזר.

- אבל עדיין לא ידעתי כלום, או יותר נכון, כמעט לא ידעתי עליכם כלום.

ורחובצוב העביר משקל מרגל לרגל וליטף את האינדיקטור, שהפך מנוקד מסקרנות.

- מההתחלה לא האמנתי בגרסה שהקפטן השני האמיץ ובעל התושייה, נעלם ללא עקבות. הכרתי גם את השחף הכחול שלו, וידעתי שאין כמעט כוח בגלקסיה שמסוגל להשמיד את הקפטן השני.

- תודה על המחמאה, - אמר הקפטן השני.

- אין צורך להודות לי. המחמאה מבוססת על חישוב מדעי מפוכח.

- בדיוק כמו המורה שלנו למתמטיקה! אליסה לחשה לי.

- בהכנת המוזיאון על שם שלושת הקפטנים, למדתי את הביוגרפיות שלהם, והקפטן הראשון עזר לי בכך, שמעולם לא סירב לשלוח לי תמונות והערות ולהבהיר את הפרטים. אבל כששיתפתי אותו בספקות שלי לגבי גורלו של הקפטן השני, הוא ענה לי בצורה מאוד מתחמקת. כל כך מתחמקת שהנחתי שהקפטן הראשון ידע יותר על ה"שחף הכחול" ממה שהוא היה מוכן או מסוגל לומר.

- לא ידעתי שום דבר מיוחד, - קטע אותו הקפטן הראשון. - פשוט היה לנו הסכם: אם הדברן לא מגיע, אני מחכה ארבע שנים ולא עושה כלום. אבל אחרי המכתב של ורחובצוב, קצת דאגתי, למרות שלא הראיתי את זה.

- אבל לא ידעתי על הסכם הקברניטים, - המשיך ורחובצוב, - ולא ידעתי שהקפטן השני עומד לטוס כדי לפגוש את הקפטן השלישי. משהו אחר הטריד אותי: אחרי הכל, כל המסמכים אמרו שהקפטנים שחררו לחלוטין את הגלקסיה משודדי החלל. אבל, ככל הנראה, זה לא היה כך. קיבלתי מידע שעדיין קיימים פיראטים ולפעמים תוקפים ספינות. ובין הפיראטים ראו את אותו איש שמן.

- לא השתתפתי בזה, - אמר עלזן יו נעלב - כל אלה הם עכברוש. היו לו כמה תחפושות. כולל, כנראה, שלי. הוא היה בתחפושת בדמותי בוזז ספינות אחרות.

- ובכן, תרשה לי לא להאמין לך, - אמר ד"ר ורחובצוב. - יום אחד, כשלא הייתי נוכח בכוכב על שם שלושת הקפטנים, מישהו ביקר במוזיאון. במוזיאון נערך חיפוש יסודי, אבל שום דבר חשוב לא נלקח, פרט לתצלומים של ה"שחף הכחול". כן, חשבתי אז, מישהו כנראה צריך את המידע הזה. ואז פתאום מודיעים לי שעל ספינת הפיראטים ששדדה את אוניית הנוסעים מכוכב הלכת פיקס, היה אדם כל כך דומה לי שאם באותו זמן הנשיא של הפלנטה הזו בעצמו לא היה אצלי בביקור, השד יודע מה היו יכולים לחשוב עלי. ואז הפגסוס מגיע אלי לכוכב. האנשים האלה אומרים לי שהם תופסים חיות, והם עצמם מתחילים לשאול אותי על שלושת הקפיטנים. זה קצת הפתיע אותי. ואולי הייתי שוכח מזה - הרי לא מעט אנשים מתעניינים בביוגרפיה ההרואית של הקפטנים - אבל פתאום הם אומרים לי שאני, מסתבר, טסתי אל הסיירים של ארקטורוס הקטן וביקשתי מהם את תוכנית ה"שחף הכחול".

- זה באמת כך, - אמרתי. זה היה הדוקטור המזויף.

- עכשיו העובדה המצערת הזו היא מעבר לכל ספק, - אמר ורחובצוב, - אבל באותו רגע הייתי המום לחלוטין. כשהפגסוס עזב, טסתי מיד לסיירים, והם אישרו: "כן, זה אתה, ד"ר ורחובצוב, שטסת אלינו לפני חודש והתעניינת בתוכניות של ה"שחף הכחול". אז הבנתי שהקפטן השני בסכנה. וככל הנראה, מידיהם של פיראטים. ומיד טסתי לנוגה.

- הוא טס אליי, מודאג, - חייך הקפטן הראשון. - בהתחלה לא הצלחתי להבין כלום. ורחובצוב אחד, ורחובצוב שני... אבל כשהצלחתי לפענח את זה, הבנתי שאני חייב למהר לעזור. אבל לאן לטוס? חשדנו שהפגסוס היא ספינת פיראטים והחלטנו ללכת אחריכם. ביקרנו בפאלפוטרה. שם, קראבאקאס מבאראקאס סיפר לנו שקניתם דברן, ועל איך שמישהו ניסה להרוג את כל הדברנים על הפלנטה. ומצאנו את האוזנואן שמכר לך את הדברן, והבנו שזה אותו דברן שהיה לקפטן השני. יתירה מזאת, כמעט נכלאנו בפאלפוטרה, כי שם ביקר הדוקטור המזוייף וסחר בתולעים. בקושי שכנענו את שומרי האוזנואנים שלא הורחובצוב האמיתי הוא שסחר בתולעים, אלא הכפיל שלו. לעכברוש מחכה עונש ראוי על ניסיון להרוג את כל הדברנים ולהשמיד את האוויר על הפלנטה. והעונש על זה עדיין לא הומצא, אבל האוזנואנים בהחלט ימציאו.

- אוי! - השמן פלט קריאה.

- ולאחר מכן היה קל, - אמר הקפטן הראשון. - בדקנו עם כל תחנות השידור בגלקסיה, והודיעו לנו שהפגסוס בדרך למערכת המדוזה. ובכוכב הרובוטים, למדנו שהייתם כאן ואפילו ריפאתם את הרובוטים על ידי החלפת השמן שלהם. ואז טסנו לכאן. וכמעט היה מאוחר מדי.

- מתי הבנת שאנחנו לא פיראטים? - שאלה אליסה.

- כבר בפאלפוטרה. וחוץ מזה, נתקלנו בחלל בספינת ארכיאולוגים. בה טס רעשרם. והוא הגן על הפרופסור בלהט כזה שהאמנו לו. התחלנו גם לדאוג שאתם עלולים להיות בסכנה. אתם הרי לא יודעים איך להתמודד עם פיראטים.

- אנחנו באמת לא יודעים, - נאנח פולוסקוב. נהיה חכמים יותר בפעם הבאה.

- לא תהיה פעם הבאה, - אמר הקפטן הראשון.

הוא ניגש אל השמן שישב על רצפת האבן ואמר:

- תם הזמן, עלזן יו או שאתה פותח את הלוחות, או שאנחנו נפסיק עם הדיבורים בכלל. אני סופר עד עשר: אחת, שתיים, שלוש...

- אני אספר לך הכל! - מיהר השמן. - אני אספר לך הכל. מהדקה הראשונה רציתי לומר, אבל פחדתי מעכברוש עד כדי צמרמורות. אני מפחד ממנו גם עכשיו. כי הוא יתנקם בי. בהחלט ינקום. עדיף שתהרוג אותו. בבקשה תהרוג אותו!

- אבל הוא חבר שלך, - אמר ורחובצוב. - איך אתה יכול לאחל מוות לחבר שעמו ביצעת פשעים כל כך הרבה שנים?

- הוא לא חבר שלי! - קרא השמן. - הוא האויב הכי גדול שלי! אני פיראט ישר, לא שודד ולא בוגד!

- אל תבזבז זמן, - אמר הקפטן השני. - פתח את הלוחות.

השמן קם. זה היה מגעיל להסתכל עליו. רגליו לא יכלו להחזיק אותו, הן התקפלו תחתיו, ובטנו רעדה. הוא דידה אל הקיר, וכשהגיע אליו, לחץ על כפתור שעבור זרים, היה בלתי נראה. חלק מהקיר זז הצידה וחשף מאחוריו לוח בקרה.

- רק רגע, - מלמל השמן, - רק דקה... אני אעשה הכל.

הוא לחץ על הכפתורים באצבעות עבות רועדות, ולבסוף זז לוח האבן ממקומו ונסע הצידה.

הדרך למעלה הייתה פתוחה.

- אל הספינות! - אמר הקפטן הראשון. - פגסוס עולה ראשון. ואז הוא מפנה את הדרך הצידה, ואנחנו מתחילים את העלייה של השחף הכחול. הצוות של הפגסוס, בבקשה תפסו את המקומות שלכם.

החל לרדת גשם. טיפות גדולות נפלו מתוך העיגול הבהיר ודפקו בחוזקה על רצפת האבן.

השמן לחץ על כפתור נוסף, וגרם מדרגות דק עלה מהרצפה, הגיע לקצה העיגול הבהיר ונצמד לשוליים עם טפרי מתכת.

- ככה צריך, - אמר הקפטן השני. - ורחובצוב, אני מבקש, קח את השבויים למעלה עם הפרופסור. שיחכו לנו שם.

פולוסקוב וזיליוניי תפסו את מקומם בפגסוס, הסירו את הסולם וסגרו את הצוהר. כל השאר צעדו הצידה וצפו איך הפגסוס עולה באיטיות לאוויר ולאחר שחסם את האור לכמה שניות, עלה מעל פני השטח.

- ובכן, - אמר הקפטן הראשון, - כולם כאן, לא שכחנו אף אחד?

- כולם כאן - אמרתי.

ורחובצוב הוביל שני פיראטים במעלה המדרגות, ואני ניגשתי אל האיש השמן.

- אין יותר פיראטים? שאל הקפטן את השמן. אין אף אחד על הספינה שלך?

- אני נשבע בכל הקדושים שלא נשאר כאן עוד אדם אחד! - אתה יכול לעזוב בבטחה, - ענה עלזן יו - לחלוטין בבטחה. ואז נפוצץ את הצינוק הזה יחד עם ספינת העכברוש הארורה. ולא נשאיר זכר לקן הפיראטים. האם אני צודק?

- צודק, - חייך הקפטן השני. - תן לי להעיף מבט אחרון בכלא שלי. אחרי הכל, ביליתי כאן ארבע שנים.

- רגע! - אליסה צעקה לפתע. - הוא משקר!

- מי משקר? - אמר הקפטן הראשון.

- האיש השמן משקר. - כשרצתי אחרי הדברן, שמעתי גניחה.

הפרק הבא...