פרק 14 - המרדף אחר ליידי וינטר

מערכת המדוזה התמקמה לה בקצה הרחוק ביותר של הגלקסיה שלנו. סביב שמש גדולה שמתוכה, כמו תלתלים אדמוניים סבוכים נמשכות אין ספור התפרצויות סולאריות. סביב השמש חגים רק שלושה כוכבי לכת. הראשון, הכי קרוב לשמש, כל כך לוהט שהיה ברור שאין לנו מה לעשות שם.

טסנו לכוכב השני.

הכוכב היה שומם, קודר. קרני השמש השתקפו מהסלעים האפורים המבריקים, השתקפו גם מאגמי האספלט, ומהעצים החשופים המועטים. רוח תמידית נשבה על פני הכוכב.

- ובכן איך? - שאלתי את הדברן. - האם זה הכוכב הנכון או לא?

הדברן הטה את ראשו לצד ולא אמר דבר.

- אבא, - אמרה אליסה, כשהיא ניגשה לאשנב בחדר הצוות - אתה לא יודע איך לדבר איתו. אתה מפחיד אותו.

- ואת לא מפחידה?

- שום חייה לא מפחדת ממני, - אמרה אליסה.

היא החזיקה חתלתול מתכת על גלגלים, והחתול כל הזמן ניסה ללקק את אפה של אליסה בלשון שמנונית קרה. 

- דברן, יקירי, ספר לנו, האם על הפלנטה הזו השארת את אדונך?

הדברן הקשיב לדבריה של אליסה וענה בקולו של הקפטן השני:

"היזהר מתעתועים. אל תסמוך עליהם. אבל תתבונן היטב."

- טוב, הנה, הציפור המטופשת שלך, - אמרתי ברוגז. - שואלים אותה על כוכב, והיא מדברת על תעתועים?

- נראה, - אמרה אליסה.

ירד גשם מחוץ לחלון. הגשם לא היה כבד, אבל בגלל הרוח הגשם התעקל והצליף ברעש גדול על המעטפת של הפגסוס. אפילו להסתכל על הכוכב הזה היה לא נוח. ערב קודר וארוך הגיע בעקבותיו.

- בסדר, - אמר פולוסקוב. - ממילא מאוחר מדי לצאת היום. בוא נאכל ארוחת ערב ונלך לישון.

לאחר ארוחת הערב, אליסה הכניסה את גורי המתכת לכלוב, לקחה ספר והתיישבה על הספה בחדר הצוות. אני שוב הלכתי לחפש את צב היהלום שברח כדי שהוא לא יעולל איזה משהו. גם פולוסקוב וזיליוני עסקו בענייניהם.

כך עברו שעתיים-שלוש. חזרתי לחדר הצוות. אליסה עדיין קראה. בחדר הצוות היה חמים, נוח ונעים במיוחד, מכיוון שמחוץ לאשנב הרוח עדיין יללה, למרות שהגשם כבר פסק.

הלכתי אל האשנב והבטתי אל תוך הדמדומים. המישור היה מואר במעומעם בשני ירחים גדולים. ופתאום קפאתי בתדהמה.

כמה אנשים הלכו לאטם לאורך העמק לעבר הספינה שלנו. הם בוודאות היו בני אדם, בלי חליפות חלל, בבגדים מוזרים. הם היו עסוקים בדיבור ביניהם ולא נראה שהם הבחינו כלל בספינה. אמרתי בשקט:

- אליסה, תראי.

אליסה זרקה את הספר על הספה ורצה לעברי.

האנשים התקרבו, וניתן היה לראות שהם לבושים בווסטים מעוטרים, עם כובעים רחבי שוליים לראשיהם, וגלימות קצרות ורחבות. ארבעה היו גברים. מאחוריהם, לאט, כאילו באי רצון, צעדה אישה בעלת תסרוקת מפוארת ושמלה רחבה שהגיעה עד הקרקע. הגברים דיברו בהתרגשות, האישה שתקה.

- אליסה, זו לא הזיה? - שאלתי, לא מאמין למראה עיניי.

- לא, - השיבה אליסה. - אל תפחיד אותם. אני מכירה אותם.

- סלזניוב! - לפתע נשמע הרמקול מעלינו. - סלזניוב, אתה ער?

זיהיתי את קולו של פולוסקוב.

- איפה אתה? שאלתי.

- על הגשר. תסתכל מחוץ לחלון. אתה מבין משהו?

- אני מסתכל, - עניתי, - ואני לא מבין כלום. מאיפה יכולים להגיע לכאן אנשים?

- אני מבינה, - אמרה אליסה. - אני מכירה את האנשים האלה.

פניתי והסתכלתי אליה. אולי אליסה הוזה?

- לא יתכן שאתה לא יודע, אבא? - אליסה הופתעה. - ובכן, אולי שכחת את האישה הזו, אבל אתה חייב להכיר את האדם השני מימין!

- לא! - עניתי. - דברי, אל תחודי חידות!

- שני מימין הוא פורתוס, - אמרה אליסה. - אתה רואה, הוא רוכן לכיוון ד'ארטניאן, מקשיב לו. הם בטח בכל זאת החליטו להוציא להורג את ליידי וינטר.

- איזו ליידי וינטר! - צעקתי. - אני משתגע! איך הגיע לכאן פורתוס?

- אני לא יודעת, - אמרה אליסה. - אבל אלו הם המוסקטרים ​​של המלך. אם הם היו השומרים של הקרדינל, אתה ואני היינו מזהים את ההבדל מיד.

- פולוסקוב, אתה שומע? - שאלתי.

- אני שומע, - אמר פולוסקוב בשלווה.

- אני חושב שאליסה צודקת לחלוטין. אתה ואני היינו מיד מבחינים בהבדל בין שומרי הקרדינל לבין המוסקטרים ​​של המלך.

בינתיים, ארבעת המוסקטרים ​​התקרבו אל גוף הספינה. הצמדתי את האף שלי לאשנב כדי לראות מה הם יעשו הלאה. המוסקטרים ​​עצרו, ואחד מהם, אראמיס, אני חושב, גבר יפה תואר עם שפם דק, נופף בידו בחן, וביקש מהליידי וינטר להתקדם.

- מעניין מאוד, - אמרה אליסה, ונעמדה על קצות האצבעות כדי להביט טוב יותר למטה. - האם יוציאו אותה להורג או לא? מה אתה חושב, אבא?

- אני כבר לא חושב כלום, - עניתי. - פולוסקוב, אולי תוריד את הסולם?

ואז המשיכו המוסקטרים, נכנסו לקיר הספינה ונעלמו.

- הם עוברים דרך קירות, - שמעתי את קולו המבולבל של פולוסקוב.

קשה להרשים את הקפטן. הוא ראה פי עשרה יותר ממה שאדם רגיל מספיק לראות במהלך חייו. לא תפחיד אותו גם עם דרקון קטן, או שודדי חלל. אבל הוא מעולם לא ראה את המוסקטרים ​​של המלך עוברים דרך קירות הפגסוס.

- אולי אלה גם מטיילים בזמן, כמו בששינרו? - שאלתי.

אליסה חצתה לצד השני של חדר הצוות והציצה דרך האשנב הנגדי.

- הנה הם, - אמרה אליסה. - כך חשבתי. הם עברו דרך הספינה ואפילו לא שמו לב.

רצתי על פני חדר הצוות. ואכן, המוסקטרים, כאילו כלום לא קרה, התרחקו מהספינה לתוך המדבר הקר, חרבותיהם בוהקות לאורם של שני הירחים. הם חלפו על פני הצוק ונעלמו בערוץ...

- בואי נלך לגשר, - אמרתי לאליסה. - משם רואים טוב יותר.

- בוא נלך, - אמרה אליסה, - והיא לקחה מהספה את הספר שקראה כל הערב. על הכריכה ראיתי שהיה כתוב "שלושת המוסקטרים".

אני התחלתי לפתח השערה.

- תני לי את הספר, - אמרתי לאליסה.

פתחתי אותו תוך כדי הליכה. הוא נפתח בעמוד בו מצוייר היה, אחד המוסקטרים ​​- ד'ארטניאן במעיל גשם ועם חרב.

כאשר הגענו לגשר, פולוסקוב, שעמד ליד החלון הגדול, הרים את ידו וסימן לנו להתקרב עליו.

מעבר לחלון, באמצע המישור השומם, עמד פתאום עץ ליבנה דק, העלים שלו רעדו ברוח כאילו היו חיים. דשא צמח מסביב לליבנה, ובשורשי העץ ניתן היה לראות איך מבצבץ הראש של פטריית יער גדולה.

- זה משהו מוכר. - אמר פולוסקוב מהורהר. - איפשהו ראיתי את זה כבר…

- אני יודעת איפה, - אמרה אליסה. - זו הגלויה האהובה על זיליוני. היא תלויה מעל מיטתו בתא, והוא תמיד מביט בה ומדקלם קטע משיר: "הולך ומתגבר לו זמזום ירוק סואן…"

- מיראז'ים, - אמר פולוסקוב.

- כן, - הסכמתי. - כמובן שאלו מיראז'ים. והדברן לא טעה כשבקולו של הקפטן השני הזהיר אותנו מפני התעתועים. אבל מי מייצר אותם ולמה? למי אנחנו חייבים תודה על בידור הנדיר הזה?

הלבנה התמוססה בחושך, ומהמדרון הרחוק של ההר לעבר הפגסוס נעה תהלוכה מוזרה. היא כללה אנשים, פיקסיאנים, יצורים מכוכבי לכת וכוכבים לא ידועים לנו, רובוטים, חיות. קהל של תעתועים הקיף את הספינה, כאילו לא הבחין בה. הם עברו דרכה, התמוססו, התפצלו לשניים, עברו זה דרך זה.

- אבא, - אמרה אליסה, - בוא נלך להסתכל עליהם מקרוב.

- את יכולה לראות גם מכאן, - אמרתי. - אנחנו הרי לא יודעים את המאפיינים שלהם. ומה אם פתאום הם לא כאלו בלתי חומריים כמו שהם נראים.

הבטנו בתהלוכה של רוחות רפאים במשך זמן רב, וכאשר המישור התרוקן, אליסה החלה שוב לנדנד:

- נו, אבא, בוא נרד, עוד לא מאוחר. תראה, נשאר רק תעתוע אחד - ד'ארטניאן.

ואכן, אל העמק הנטוש יצא מוסקטר בודד והחל להתהלך מהורהר לא הרחק מהספינה.

- לכו, - אמר פולוסקוב. - רק אל תתרחקו מהפגסוס. אני אצפה מכאן כדי לוודא שלא יקרה לכם שום דבר.

פולוסקוב, כמו תמיד, ניחש את רצוני. כמובן, מאוד רציתי לראות את רוחות הרפאים מקרוב. פשוט חששתי שמשהו עלול לקרות לאליסה. אבל ללכת בלעדיה פירושו להסתכסך להרבה זמן. היא החשיבה את התעתועים לשלה - אחרי הכל, היא הייתה הראשונה שזיהתה את שלושת המוסקטרים.

ירדנו בסולם למישור המדברי. הוא היה ריק לחלוטין. ד'ארטניאן נעלם.

- בוא נחכה, - אמרה אליסה. - הם כנראה יבואו שוב.

הלכתי למקום שבו היה נראה עץ הליבנה. על הקרקע היו מונחים רק חלוקי נחל מעוגלים - אין דשא, אין אף לא עלה.

- תראה, אבא, מי בא, - אמרה אליסה. - מי היה מאמין!

הרמתי את ראשי ונרעדתי. אני עצמי הלכתי לעברנו, מחזיק את אליסה ביד. יתרה מכך, שנינו היינו ללא חליפות חלל, בנעלי בית, ולכאורה לא נזקקנו כלל לאוויר.

אליסה רצה לעבר עצמה.

- עצרי! - קראתי לה. - לאן את הולכת?

אבל אליסה כבר הספיקה להגיע אל הכפילה שלה וקפצה דרך המיראז' בתנופה, מעדה על אבן ונפלה על ברכיה. התעתוע נעלם מיד. בזמן שמיהרתי לעזרתה של אליסה, הופיע תעתוע חדש. הוא התקדם במהירות לעבר אליסה, כאילו רצה לתפוס אותה. הפעם התעתוע היה ד"ר ורחובצוב. כובעו נמשך מטה מעל עיניו וכתפיו החדות והצרות הונפו עד לאוזניו.

הצלחתי לחצוץ בין התעתוע לאליסה, לגונן עליה, כי לא הייתי בטוח בכלל שוורחובצוב הוא רק תעתוע.

אבל הדוקטור לא שם לב לאליסה. הוא עבר ממש לידנו, מחייך, כאילו ראה מישהו. הסתכלתי אחריו,  לעברו של וורחובצוב בא השמן בחליפת העור השחורה. הם הושיטו את ידיים , וקרבו את ראשיהם זה לעבר זה בעודם מתווכחים על משהו.

אליסה קמה מהאדמה ולקחה את ידי.

- אי אפשר לשמור סודות על הפלנטה הזו, - היא אמרה. - אבל עכשיו אנחנו יודעים שהאיש השמן ורחווצוב מכירים זה את זה, ולא במקרה שניהם ביקשו מאיתנו את הדברן.

התעתועים דיברו ללא קול, ומצדו השני הגיע אלינו תעתוע נוסף, שלושת הקפטנים. אבל לא מאבן, כפי שראינו אותם על הפלנטה הקרויה על שם שלושת הקפטנים, אלא האמיתיים, במדים הכחולים של צי החלל. הקפטנים עצרו, שילבו ידיים, כאילו נפרדו לשלום. ומיד התמוססו, נעלמו. במקומם הופיע במישור, קפטן אחד. מספר שתיים. גבוה, רזה, עם אף נשרי. הקפטן עמד שם מקמט את מצחו, כאילו חושב על משהו. הדברן ישב על כתפו. הקפטן הביט מסביב לעמק והלך במהירות לעבר תעתוע נוסף אשר הופיע באופק. המיראז' היה חללית כחולה עם שחף כחול כהה גדול משובץ באבנים יקרות.

והתעתועים התמוססו... וחורבצוב והאיש השמן נעלמו גם הם.

אליסה אמרה:

- מעולם לא ראיתי ספינה כל כך יפה.

וקולו של פולוסקוב נשמע אצלי באוזניות:

- תשמע, פרופסור, האם אי פעם ראית ספינה כל כך יפה? זה כנראה "השחף הכחול" של הקפטן השני.

- כמובן, - אמרה אליסה. - אולי הוא מתחבא כאן איפשהו? - נצטרך למצוא אותו.

באופק, במקום בו עמד השחף הכחול, הבזיק אור בהיר. וראינו את הספינה עולה מעל הפלנטה ונעלמת בחלל.

- התעתועים שלך עפו, - אמר זיליוני - כך חשבתי.

- כן, נראה שהשחף הכחול טס מכאן, - הסכים איתו פולוסקוב.

רכנתי אל המקום שבו נפלה אליסה, ממהרת לעבר הכפילים שלנו. התכופפתי כי דבר אחד הפתיע אותי: שני חלוקי נחל מעוגלים החלו לפתע להתגלגל באיטיות , כאילו מישהו דחף אותם. אבל לא היה איש בסביבה. אפילו הרוח שככה. הושטתי יד להרים את האבן, אבל היא האיצה והתגלגלה ממני הלאה. ופתאום החל לצמוח ממנו תעתוע. בהתחלה ערפילי, שקוף, אבל אז הפך לליידי וינטר. ליידי וינטר רצה אל ההרים, מרימה את החצאית המנופחת שלה.

- לא תתחמקי, - אמרתי בקול. - זה מה שחשבתי. הרי אין ניסים!

קפצתי קדימה כאילו רציתי לתפוס את הגבירה. ברגע שנפלתי על המקום שבו היא הייתה, התעתוע נעלם. מתחת לכפות ידי הייתה אבן עגולה.

- מה קרה לך? - אליסה הופתעה. - למה אתה רודף אחרי הליידי?

- תפסתי אותה, - אמרתי.

זיליוניי ציחקק במכשיר קשר.

- לא היה ולא נברא. הליידי שלך נעלמה ללא עקבות.

- יש לי אותה ביד, - אמרתי. - אני חוזר לספינה עכשיו ואני אסביר לכם הכל.

בחדר הצוות הנחתי על השולחן אבן עגולה ועוד חמש מאותו סוג, שאותן הרמתי בדרך לספינה. חלוקי הנחל שכבו בשקט, בשורה. האבנים הכי רגילות, בגודל של תפוח אדמה ולמעשה גם בצורה של תפוח אדמה.

- הרשו לי להציג, - אמרתי, - את תושבי הכוכב הזה.

- יצורים חיים? - זיליוניי הופתע. - לעולם לא הייתי מנחש!

ועם יכולת מאוד מעניינת. הם יכולים ליצור אשליות חזותיות - עותקים של אנשים, חפצים, ולא רק אלה שהם ראו, למשל, שלושה קפטנים או ד"ר ורחובצוב אלא גם ללכוד תמונות שחיות בדמיונם של אנשים. למשל, אליסה קראה את שלושת המוסקטרים, הסתכלה בתמונות בספר, דמיינה איך צריכים להראות המוסקטרים ​​האלה, וראינו אותם. אליסה, האם הם, בדיוק איך שדמיינת אותם?

- בדיוק, בדיוק ככה, - אמרה אליסה.

- מדוע האבנים הללו זקוקות לתעתועים, כיצד הן מייצרות אותן, עדיין לא ידוע.

אולי סתם משעמם להם? - שאלה אליסה. - הם שוכבים על האדמה החשופה ומשתעממים. וכל מבקר, כל אורח הוא פשוט בידור נפלא עבורם.

- הכל אפשרי, - הסכמתי. - אז אנחנו הולכים לחפש כאן או לטוס לכוכב השלישי?

- נראה לי שהכוכב השלישי מעניין יותר, - אמר פולוסקוב. - הסתכלתי בתצלומים - יש שם צמחייה, אוויר, מים.

ואז אחת האבנים הפכה לקפטן השני. הקפטן הביט בנו בעצב. והדברן דיבר בקולו:

"אתה תחפש בכוכב 3. אתה תחפש בכוכב 3".

- אתם רואים, - אמרה אליסה.

ומיד המראנו לכוכב השלישי במערכת המדוזה.

הפרק הבא...