פרק 6 - השיחים
הדוקטור עמד זמן רב לרגלי קברניטי האבן הענקיים מנופף בכובעו. קרני הזהב של השמש השוקעת האירו אותו, ונדמה היה שגם הוא פסל, רק קטן מהאחרים.
- אאא! לפתע נשמעה זעקה מרחוק.
הסתובבנו.
הרופא רץ לעברנו, שוקע בחול.
- ש-כ-ח-תי! הוא צעק. - שכחתי לגמרי!
הרופא רץ אלינו ובמשך כשתי דקות הוא ניסה להסדיר את נשימתו, כל הזמן התחיל את אותו משפט, אבל לא הייתה מספיק נשימה כדי לסיים אותו.
- שי… - הוא אמר. - שיח…
אליסה ניסתה לעזור לו.
- שיחה? היא שאלה.
- נו - לא... שי-חו-נים. שכחתי להגיד על השיחונים.
- איזה שיחים?
- עמדתי ליד השיחונים האלה ממש ושכחתי לספר עליהם.
הדוקטור הצביע על האנדרטה. גם מכאן, מרחוק, היה ברור שלמרגלותיו של הקפטן השלישי פיסל האמן שיח שופע, מגלף ביסודיות את ענפיו ועליו מהאבן.
- ואני חשבתי שזה רק בשביל היופי, - אמרה אליסה.
- לא, זה שיחון! לא שמעתם אף פעם על שיחונים?
- מעולם לא.
- אז תקשיבו. רק שתי דקות... כשהקפטן השלישי היה על הירח השמיני של אלדבראן, הוא הלך לאיבוד במדבר. בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום. אבל הקפטן ידע שאם לא יגיע לבסיס, הספינה תמות, כי כל אנשי הצוות שכבו מוכי קדחת חלל, והחיסון היה רק בבסיס, בבסיס ריק ונטוש בהרי סיירה ברקודה. וכך, כשהכוח עזב את הקפטן והדרך אבדה בחולות, הוא שמע שירה רחוקה. בהתחלה הקפטן חשב שזו הזיה. אבל הוא בכל זאת אסף את שארית כוחותיו והלך לעבר הצלילים.
כעבור שלוש שעות הוא הגיע בזחילה אל השיחונים. סביב מאגרי מים קטנים באותם מקומות גדלים שיחים, ולפני סופת חול העלים שלהם מתחככים זה בזה ומשמיעים צלילי מנגינה. נדמה כאילו השיחים שרים. כך גילו השיחונים בהרי סיירה ברקודה, בשירתם לקפטן את הדרך אל המים, אפשרו להמתין לסיומה של סופת חול איומה והצילו את חייהם של שמונה קוסמונאוטים שגססו מקדחת החלל. לכבוד אירוע זה, האמן הציג שיח על האנדרטה של הקפטן השלישי. אז אני חושב שווה לכם לבדוק את הירח השמיני של אלדברן ולמצוא את השיחונים בהרי סיירה ברקודה. בנוסף, הקפטן השלישי אמר כי בערב נפתחים על השיחונים פרחים גדולים ומאירים.
- תודה דוקטור, - אמרתי. - בהחלט ננסה למצוא את השיחונים האלה ולהביא אותם לכדור הארץ.
- האם הם יכולים לגדול בעציצים? - שאלה אליסה.
- כנראה, - ענה הדוקטור. - אבל אם לומר את האמת, מעולם לא ראיתי את השיחונים - הם נדירים מאוד. והם נמצאים רק ליד המעיין ממש במרכז המדבר המקיף את הרי סיירה ברקודה.
הודנו שוב לדוקטור והמראנו לדרכנו.
... מערכת אלדברן שכנה בקרבת מקום, והחלטנו למצוא את השיחונים ואם אפשר, להאזין לשירתם.
שמונה עשרה פעמים סירת החלל שלנו עברה מעל כל המדבר, ורק במעבר התשעה עשר ראינו בנקיק עמוק צמחייה. סירת הסיור ירדה מעל דיונות החול, והשיחים המקיפים את המעיין הופיעו לנגד עינינו.
השיחים היו נמוכים, עד המותניים שלי, היו להם עלים ארוכים, כסופים מהצד התחתון, ושורשים קצרים ועבים שיצאו בקלות מהחול. חפרנו בזהירות חמישה שיחונים, בחרנו את אלה שעליהם מצאנו ניצנים, מילאנו קופסה גדולה של חול והעברנו את השלל שלנו לפגסוס.
באותו היום כבר המריא פגסוס מהירח המדברי והמשיך הלאה.
ברגע שסיימנו להאיץ התחלתי להכין את המצלמה לצילום, כי קיוויתי שבקרוב יפרחו פרחים זוהרים על השיחים, ואליסה הכינה נייר וצבעים כדי לשרטט את הפרחים האלה.
ובאותו רגע שמענו שירה שקטה והרמונית.
- מה קורה פה? - הופתע המכונאי זיליוני. לא הפעלתי את הנגן. מי הדליק? למה לא נותנים לי לנוח?
- זה השיחים שלנו שרים! - אליסה צעקה. — מגיעה סופת חול?
- מה? - זיליוני הופתע. - מאיפה יכולה להיות סופת חול בחלל?
- בוא נלך לשיחים, אבא, - דרשה אליסה. - בוא נראה.
אליסה רצה למחסן הספינה, ואני התעכבתי קצת, מטעין את המצלמה.
- גם אני אלך, - אמר זיליוני המכונאי. - מעולם לא ראיתי שיחים שרים.
חשדתי שמה שהוא באמת רוצה זה להסתכל מהאנשב הצידי החוצה, כי הוא פחד שפתאום באמת מגיעה סופת חול.
בדיוק סיימתי להטעין את המצלמה כששמעתי צרחה. זיהיתי את קולה של אליסה.
זרקתי את המצלמה בתא צוות ורצתי במהירות אל המחסנים.
- אבא! - אליסה צרחה. - תסתכל!
- הצילו! - שאג המכונאי זיליוני. - הם באים!
לאחר עוד מספר צעדים הגעתי אל הדלת המחסן. ליד הדלת נתקלתי באליסה וזיליוני. או יותר נכון, נתקלתי בזיליוני, שנשא את אליסה בזרועותיו. זיליוני נראה מפוחד וזקנו התנופף כמו מהרוח.
בפתח הדלת הופיעו שיחונים. המראה היה באמת נורא. השיחים זחלו מתוך הקופסה מלאת החול ובצעדים כבדים על שורשים קצרים ומכוערים, נעו לעברנו. הם הלכו מתנדנדים מצד לצד, מנענעים את ענפיהם, הניצנים נפתחו, ובין העלים, כמו עיניים מרושעות, בערו פרחים ורודים.
- לכלי הנשק! - צעק זיליוני והושיט לי את אליסה.
- תסגרו את הדלת! - אמרתי.
אבל זה היה מאוחר מידי. בעודנו נדחפים, מנסים לעבור זה את זה, הראשון מבין השיחים חלף על פני הדלת, ונאלצנו לסגת אל המסדרון.
בזה אחר זה הלכו השיחים אחרי המנהיג שלהם.
זיליוני, לחץ על כל כפתורי האזעקה לאורך הדרך, ורץ לגשר לחפש נשק. אני תפסתי מגב שעמד נשען על הקיר וניסיתי להגן על אליסה. היא הסתכלה על התקדמות השיחים מוקסמת, כמו ארנב מול נחש חנק.
- נו, תברחי! - קראתי לאליסה. - אני לא יכול להחזיק אותם לאורך זמן!
שיחונים עם ענפים גמישים וחזקים תפסו את המגב והחלו למשוך אותו מידיי. נסוגתי.
- תעכב אותם, אבא! - אמרה אליסה וברחה.
ובכן, הספקתי לחשוב, לפחות אליסה בטוחה. המיקום שלי עדיין היה מסוכן. השיחים ניסו להבריח אותי לפינה, ולא הצלחתי יותר להיעזר במגב.
- למה זיליוניי צריך להביור? – שמעתי פתאום את קולו של קפטן פולוסקוב ברמקול. - מה קרה?
- הותקפנו על ידי שיחונים, - עניתי. - אבל אל תיתן לזיליוני להביור. אני אנסה לנעול אותם במדור. ברגע שאני אסוג דרך הדלת המקשרת, אודיע לך, ומיד תסגור את מדור האחסון.
- אתה בסכנה? - שאל פולוסקוב.
- לא, בינתיים עוד מחזיק מעמד, - עניתי.
ובאותו רגע, השיח הקרוב אליי משך בחוזקה את המגב וקרע אותו מידיי. המגב עף לקצה המסדרון, והשיחים, כאילו מעודדים מהעובדה שאני לא חמוש, נעו לעברי במבנה צמוד.
ובאותו רגע שמעתי צעדים מהירים מאחור.
- לאן את הולכת, אליסה! - צעקתי. - אחורה מיד! הם חזקים כמו אריות!
אבל אליסה החליקה מתחת לזרועי ומיהרה אל השיחים.
משהו גדול ומבריק היה בידה. מיהרתי אחריה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הדבר האחרון שראיתי היה אליסה, מוקפת בענפים מבשרי רעות של השיחים שקמו לתחייה.
- פולוסקוב! - צעקתי. - עזרה!
ובאותו רגע נקטעה שירת השיחים, והוחלפה במלמול שקט ואנחות.
קמתי על רגלי וראיתי תמונה שלווה.
אליסה עמדה בלב השיחים והשקתה אותם במשפך גינה קטן. השיחים הניפו את ענפיהם, מנסים לא לפספס אף טיפת לחות, ונאנחו באושר...
אחרי שהחזרנו את השיחים למחסן, סידרנו את המגב השבור וניגבנו את הרצפה, שאלתי את אליסה:
- אבל איך ניחשת?
- שום דבר מיוחד, אבא. אחרי הכל, השיחונים הם צמחים. אז צריך להשקות אותם. כמו גזר. אבל חפרנו אותם, שמנו אותם בקופסה ושכחנו להשקות אותם. כשזיליוני תפס אותי וניסה להציל אותי, היה לי זמן לחשוב: הרי הם גרים בבית ליד המים. והקפטן השלישי מצא מים בעזרת שירתם. והם שרים כאשר מתקרבת סופת חול, שמייבשת את האוויר וממלאת את המים בחול. אז הם דואגים שלא יהיו להם מספיק מים.
- אז למה לא אמרת את זה?
- היית מאמין? נלחמת בהם כמו נמרים. שכחת לגמרי שהם שיחים הכי רגילים שצריך להשקות.
- ממש, הרגילים ביותר! - רטן זיליוני המכונאי. - רודפים אחרי מים במסדרונות!
עכשיו הגיע תורי בתור ביולוג לומר את המילה האחרונה שלי.
- אז השיחים האלה נלחמים על הקיום, - אמרתי. - יש מעט מים במדבר, המעיינות מתייבשים, וכדי להישאר בחיים, על השיחים לשוטט בחול ולחפש מים.
מאז חיו השיחים בשלווה בקופסת החול. רק אחד מהם, הקטן ביותר וחסר המנוחה, היה זוחל לא פעם מהקופסה ושוכב לנו במסדרון, מרשרש ענפים, מזמזם, מתחנן למים. ביקשתי מאליסה לא להשקות יותר מידי את הפעוט - גם ככה המים נוטפים לו מהשורשים - אבל אליסה ריחמה עליו ועד סוף המסע היא נשאה לו מים בכוס. וזה עוד מילא. אבל פעם אחת היא נתנה לו לשתות לפתן פירות, ועכשיו השיחון לא נותן לאף אחד לעבור בכלל. מתהלך לאורך המסדרונות, משאיר עקבות רטובות מאחוריו, ונועץ בשובבות עלים ברגליהם של אנשים.
חוכמה רבה אין לו. אבל לפתן הוא אוהב עד טירוף.
Comments
Post a Comment