פרק 13 - רובוטים משותקים

- טוב, עכשיו, - אמר פולוסקוב, אחרי שהמראנו מהכוכב שבו איבדנו את כל מלאי האננס שלנו, טסים ישירות למערכת מדוזה. אף אחד לא מתנגד?

אף אחד לא התנגד. עמדתי להתנגד, אבל אליסה הביטה בי כך שאמרתי:

- בזמן הטיסה, הקפטן הוא האחראי על הספינה. מה שאומר פולוסקוב, כך יהיה.

- אז לא נתעכב בשום מקום אחר, - אמר פולוסקוב.

אבל יומיים לאחר מכן נאלצנו להתעכב ולשנות מסלול.

מכשיר הקשר של פגסוס קיבל את אות המצוקה SOS.

- מאיפה הוא מגיע? - שאלתי את פולוסקוב.

- עכשיו נגלה הכל, - אמר הקפטן שלנו ורכן מעל השפופרת.

התיישבתי על כיסא פנוי בגשר הפיקוד, החלטתי לקחת רגע לנוח. התעייפתי מהבוקר. האינדיקטור סבל מכאב בטן והחליף צבעים כמו רמזור בצומת סואן. עכביש המערות האורג, מחוסר חומרי גלם, הגיע לצנטרופומוס הצמרירי המנומנם באקוריום השכן וגזז ממנו את כל הפרווה הארוכה, ככה שאת הדג בקושי הצלחתי לזהות. הצנטרופומוס התקרר כתוצאה מכך והשיעול שלו הדהד בכל רחבי הסיפון. הייתי צריך לבנות בשבילו אקוריום מחומם. הדברן מלמל כל הלילה בשפה לא מובנת, נצרד וחרק כמו עגלה לא משומנת. הייתי צריך להשקות אותו בחלב חם וסודה. השיחונים הסתכסכו בלילה בגלל גרעיני שזיפים, ושברו את הענפים לקטן ביותר. צב היהלום ניסר חור בדלת המובילה לחדר המכונות עם הקצוות החדים של השריון שלו, ונאלצנו לנעול אותו בחזרה בכספת.

הייתי עייף, אבל ידעתי שזה תמיד קורה כשאתה מסיע אוסף של חיות נדירות. כל המחלות, הצרות, המריבות והעימותים האלה הם כלום לעומת האכלה.

נכון, אליסה עזרה לי, אבל היום היא התעוררה מאוחר, ואני נאלצתי לקחת על עצמי את כל ההאכלות הבוקר.

לפחות טוב שלא היו הרבה בעלי חיים עד כה ושרובם יכלו לנשום חמצן. הייתי צריך רק לשים תנור מתחת לקופסת הזכוכית עם חיפושיות פרת שרה אמנו, כי החיפושיות האלו רגילות לחיות בתוך הרי געש...

- הכל ברור, - שמעתי את קולו של פולוסקוב.

על מה הוא מדבר? אה כן, שקעתי בהרהורים ושכחתי לגמרי. הרי קיבלנו אות מצוקה.

- האות מגיע מהכוכב ברזלית. מה יכול היה לקרות להם?

פולוסקוב פתח את הכרך האחרון של ספריית כוכבי הלכת וקרא בקול:

- "כוכב הלכת ברזלית. התגלה על ידי משלחת פיקסיאנית. מאוכלס בתרבות מתכת ברמה נמוכה למדי. יש הנחה שתושבי הפלנטה הם צאצאים של רובוטים שנמלטו מספינת חלל לא ידועה. הם ידועים ביושר ובהכנסת האורחים שלהם. עם זאת, הם מאוד קפריזים ורגישים. על הפלנטה אין מחצבים בעלי ערך. גם אין מים. ואין אטמוספירה. אין שום דבר על הפלנטה. אם פעם היה משהו, הרובוטים כילו הכל וחיים כיום בעוני". כן, - אמר פולוסקוב, - לא כוכב לכת מעניין במיוחד. אבל מה קרה להם?

אות ה"SOS," המשיך לאותת ממכשיר הקשר. "יש לנו מגיפה. אנא עזרו".

- נצטרך לסטות מהמסלול, - נאנח פולוסקוב. - אנחנו לא יכולים להשאיר יצורים תבוניים בצרות.

ופנינו לכוכב הלכת "ברזלית".

רק כאשר ראינו מהחלל את הכדור האפור, נטול אוויר, הרים ואוקיינוסים, הצליח פולוסקוב סוף סוף ליצור קשר עם מגדל הפיקוח המקומי.

- מה קרה לכם? - הוא שאל. - איך נוכל לסייע?

- ש לנו מגיפה… -  ענה קול בחריקה דרך הרמקול. - כולנו חולים. אנחנו צריכים רופא.

- רופא? - פולוסקוב הופתע. - אבל יש לכם ציביליזציה של ברזל. אולי נשגר לכם מכונאי?

- אפשר גם מכונאי, - השיבו בחיוב מכוכב ברזלית. אבל גם רופא.

ירדנו לשדה מישורי, מאובק ונטוש של נמל החלל. מזמן לא נחתה כאן אף ספינה.

כשהאבק שקע, הורדנו את הגשר והוצאנו את רכב השטח. פולוסקוב נשאר על הספינה, בזמן שזיליוני, אליסה ואני נסענו לבניין הארוך, הנמוך והמשעמם של תחנת החלל. לא היתה שם נפש חיה, אף לא צל. אם הם לא הרגע היו מדברים איתנו, אף אחד לא היה מנחש שיש יצורים חיים על הפלנטה. רגל רובוטית שבורה וחלודה היתה מונחת על הכביש. אחריה גלגל עם חישורים שבורים.

זה היה די עצוב לעבור שממה כזו. אפילו רציתי לצעוק בקול: "האם יש פה מישהו חי?"

הדלתות לתחנת החלל היו פתוחות לרווחה. גם בפנים היה שומם ושקט. יצאנו מהרכב ועצרנו ליד הדלת, בלי לדעת לאן להמשיך.

ברמקול אפור גדול שהיה תלוי מהתקרה, נשמע צליל רשרוש וקול צרוד שכבר היה מוכר לנו שאמר:

- עלו במדרגות אל הדלת השחורה הקטנה. תדחפו אותה והיא תיפתח.

צייתנו ומצאנו גרם מדרגות צר. המדרגות היו תלולות ומאובקות בדיוק כמו כל השאר. המדרגות הובילו לדלת שחורה קטנה. דחפתי את הדלת, היא לא זזה. אולי נעולה?

- תדחפו חזק יותר! - נשמע קול מאחורי הדלת.

- תן לי לנסות, - אמר זיליוני המכונאי.

הוא לחץ על הדלת בכתפו, נתן דחיפה חזקה, והדלת נפתחה ברעש צורם. זיליוני לא הצליח לשמור על שיווי משקל ועף פנימה.

- זה מה שחשבתי, - הוא אמר בטון קודר והתנגש בתושב הכוכב הרובוטי שישב ליד השולחן.

גם הרובוט היה מכוסה כולו באבק.

- תודה שבאתם, - אמר הרובוט והרים יד כדי לעזור לזיליוני לקום. - חשבתי שלא תרצו לבוא אלינו. לא ציפיתי. אף אחד לא טס עלינו.

- אבל יש לכם תחנה מאוד חלשה, - אמרתי. - שמענו את זה רק כי טסנו ליד. זהו צירוף מקרים טהור.

- ופעם התחנה שלנו הייתה החזקה ביותר בגזרה, - אמר הרובוט.

ואז משהו רעם בבטן הברזל שלו, והוא קפא בפה פעור. הרובוט נופף בידיו וגנח בשקט לעזרה. הבטתי בחוסר אונים בזיליוניי, שאמר:

- אין כאן צורך ברופא.

הוא ניגש אל הרובוט והכה אותו באגרוף מתחת לסנטר. הפה נסגר בצילצול חד, והרובוט אמר:

- תוד...

זיליוני נאלץ להיות אלים עם הרובוט פעם נוספת. במקביל, הוא אמר:

- אני מבקש ממך לא לפתוח את הפה לרווחה. אני לא יכול לעמוד עם האגרוף שלי מעליך לנצח.

הרובוט הנהן והמשיך לדבר, פותח רק במעט את פיו כדי לא להיתקע.

- שלחתי אות "SOS", הוא אמר, - כי כבר שבועיים אף אחד לא בא לשחרר אותי בתפקיד. אני חושד שכל בני ארצי משותקים.

- למה אתה חושב ככה?

- כי אני בעצמי איבדתי את היכולת להזיז את הרגליים.

- וכבר הרבה זמן עבר מאז שתקפה אותך המחלה הזו? - שאלתי.

- לא, לא ממש, - אמר הרובוט. - באופן כללי, בשנים האחרונות היו לנו הפרעות בשימון, אבל בכל זאת איכשהו הסתדרנו. אך לאחר שבן אדם אחד התעצבן עלינו וקילל אותנו בקללה נוראית, החל שיתוק אכזרי ומסתורי להמית אותנו מקטן ועד גדול. והנה אני, אני חושש, הרובוט הפחות או יותר בריא האחרון על פני הכוכב כולו. אבל השיתוק הולך ומתקרב ללב. וכפי שאתה יכול לראות, אפילו הלסת נתקעת.

- ובכן, תן לי לראות. אולי בכל זאת שכחת לחדש את חומר הסיכה, אמר זיליוני בחשדנות.

הוא ניגש אל הרובוט ופתח את המכסה על החזה שלו, תקע פנימה אצבע, והרובוט ציחקק:

- מדגדג!

- להתאזר בסבלנות - אמר המכונאי ברצינות. הוא בדק את הצירים ברגליו ובזרועותיו, הזדקף ואמר, בעודו מנגב את ידיו במטפחת - יש שמן. אני לא מבין כלום!

- אנחנו גם לא מבינים שום דבר, - הסכים הרובוט.

נסענו לעיר עם זיליוניי ואליסה. נכנסנו לבתים - חדרים ארוכים ומשעממים עם שורות של דרגשים זהים. עליהם שכבו רובוטים זהים מכוסים באבק. מנורות חיווי דלקו על מצחיהם. זה אומר שהרובוטים היו בחיים. הרובוטים גלגלו את עיניהם לעברנו, אך לא יכלו לזוז. לבסוף, בלי להבין כלום, חזרנו לתחנת החלל והכנסנו את הרובוט מנהל השדה הכבד לרכב השטח. לפחות הוא עדיין דיבר. לקחנו אותו לפגסוס כדי לפרק אותו שם ולבדוק מה זו המגיפה המוזרה שפגעה בפלנטה הזו.

הרובוט עצמו עזר לנו לפרק אותו, נתן עצות איזה אום לסובב, על איזה כפתור ללחוץ. הרובוט היה מוזנח, מלוכלך, אך לא מצאנו בו נזק מיוחד. למעשה, רובוטי שירות מסוג זה, שיצאו מזמן מפס הייצור בגלקסיה, נבנו להחזיק מעמד במשך מאות שנים והותאמו לעבודה בחלל העמוק, ובהרי געש, ומתחת למים ומתחת לאדמה. רק  היה צריך לשמן אותם מדי פעם, אבל הם עצמם ידעו לעשות את זה מצוין.

לבסוף, על שולחן עבודה גדול במעבדה שלנו, הנחנו את חלקי הרובוט, ושמנו את ראשו בנפרד, בפינה, וחיברנו אותו לרשת החשמל של הספינה.

- נו מה? - שאל ראש הרובוט מתי שזיליוני סיים את הפירוק.

זיליוניי משך בכתפיו.

- מה לעשות עכשיו? - שאל הראש בשקט. - ציוויליזציה שלמה גוססת.

- נצטרך לשלוח רדיוגרמה לכדור הארץ או לכוכב גדול אחר, - אמרתי. - שישלחו משם משלחת מיוחדת ומומחים למחלות רובוטים.

- אבל, איזה מחלות יכולות כבר להיות לנו! קרא ראש הרובוט, והפה נשאר פעור.

הייתי צריך לעלות ולהכות אותו על הסנטר.

- תודה, - אמר הרובוט. אבל יהיה חבל להשאיר אותנו ללא השגחה. אחרי הכל, תארו לעצמכם, אף לא יצור נע אחד על פני הכוכב כולו. הגשם הראשון או השיטפון הראשון יהרוס את כולנו באופן בלתי הפיך - הרי, אנחנו אפילו לא יכולים להתנגב.

-  אבל תקשיב, - אמרתי, - אנחנו לא יכולים להישאר איתך עד שתגיע עזרה!

- יש לכם עניינים יותר חשובים? - שאל ראש הרובוט.

לא הספקתי לענות כי זיליוניי אמר:

- לכל הרוחות, אולי אנסה פשוט להחליף חומר סיכה. האם אפשר לשמן אותך בשמן מכונות?

- אם השמן טוב, אז אפשר, - ענה ראש הרובוט.

ואז התחיל זיליוניי לנגב את כל הרכיבים והחלקים של הרובוט ולשמן אותם מחדש בשמן שלנו.

בינתיים, הרובוט שאל שוב:

- אז, מה במה אתם עוסקים?

- אנחנו אוספים חיות לגן החיות של מוסקבה, - אמרתי. - חיות נדירות. עלינו לסיים את המסע בהקדם האפשרי ולחזור הביתה. אחרי הכל, קשה מאוד לסחוב איתך גן חיות שלם.

- אבל אם תעזור לנו, - אמר ראש הרובוט, - אנחנו ניתן לך את החיות שלנו. - אין כאלה בשום מקום אחר.

- איזה חיות אלו?

ואז הרובוט אמר:

- פעם, לפני שנים רבות, התרסקה על הפלנטה הזו חללית אוטומטית, עם כמה רובוטים אוניברסליים על הסיפון. הם שרדו ובנו לעצמם צריף מהריסות הספינה. אחר כך הם מצאו מרבצים של ברזל ומתכות אחרות על הפלנטה, מצאו אורניום ומינרלים רבים אחרים. אז הרובוטים החלו לבנות לעצמם ילדים, ולאט לאט היו הרבה רובוטים על הפלנטה.

- אבל למרות שרובוטים הם תבוניים, הם לא יודעים איך להסתכל אל העתיד. באותם ימים, לכוכב היו מים ואוויר, דשא ועצים. אבל לרובוטים לא היה אכפת מה קורה סביבם. הם נהנו מחופש מוחלט ועד מהרה בנו מפעלים רבים על פני הפלנטה, וכל המפעלים ייצרו רובוטים, ורובוטים חדשים בנו מפעלים חדשים ויצרו רובוטים חדשים. וכך זה נמשך עד היום שבו כל החמצן על פני הכוכב נוצל על ידי התנורים, כל העצים הפכו לסככות לחלקי חילוף, כל החיות מתו, כל ההרים נחצבו עד הבסיס וכל המים נוצלו לקירור המנועים. גם המינרלים אזלו. רק רובוטים נשארו על הפלנטה החשופה - מיליונים רבים של רובוטים זהים, שפתאום לא היה להם מה לעשות.

- אחר כך הרובוטים נאלצו להטיל גורל, ומי שלא היה להם מזל פורקו עבור חלקי חילוף או הוחלפו בעד שמן סיכה מספינות חלל חולפות או נוודי כוכבים. כך חיו הרובוטים. לאט לאט הם נשארו פחות ופחות, אבל עדיין על הפלנטה היו כמה מיליוני בטלנים. הרובוטים החליטו לבנות חללית ולטוס לאיזה כוכב לכת שעדיין לא מיושב כדי להתחיל הכל מחדש, אבל הם לא יכלו לבנות את הספינה, כי לא היו להם שרטוטים, והם עצמם לא ידעו להמציא שום דבר. וכך זה נמשך עד היום האחרון. ואז את הרובוטים תקפה המגיפה המוזרה וכולנו נהיינו משותקים.

- אבל על איזה חיות אתה מדבר? -שאלתי את ראש הרובוט.

- על חיות רובוטיות. רצינו שהכל אצלנו יהיה כמו אצל בני אדם. וכשהבנו שהחיות המקומיות נכחדו כי הן לא יכלו לחיות על כוכב לכת ריק, יצרנו חיות מלאכותיות. אבל אחר כך לא היה לנו פנאי אליהן, והחלטנו לפרק את החיות לחלקי חילוף לרובוטים. כיום לא מייצרים כאלו יותר. אבל החיות חשו בסכנה וברחו. עד עכשיו הן מתרוצצות במרחבי המישורים של כוכב ברזלית. ואם תעזרו לנו, נלכוד עבורכם כמה חיות ברזל מאוד יוצאות דופן.

- תודה, - אמרתי לראש הרובוט, ובעצמי חשבתי שחיות כאלה בקושי יועילו לגן החיות שלנו, כל תלמיד בית ספר על פני כדור הארץ יכול לבנות צב מכני או קיפוד אלקטרוני.

בזמן שדיברנו עם ראשו של הרובוט, זיליוניי סיים לנגב את כל חלקיו ושימן אותם מחדש. אחר כך הוא הבריג חזרה את ידיו ורגליו של הרובוט ולחץ על הכפתור האדום. כולנו חיכינו במתח למה שיקרה. הרובוט הרים את ידו בהיסוס, ואז צעד צעד קדימה. הרגל צייתה לו. הוא עשה צעד נוסף, נופף בשתי זרועותיו בבת אחת, רכן קדימה, ואז אחורה, והחל לרקד. בחיים שלי לא יצא לי לראות רובוט רוקד. הוא כמעט והפיל את השולחן, כמעט מחץ לי את הרגל, ואפילו נראה היה שהרובוט צוחק מרוב שמחה.

לאחר שרקד מספיק, הרובוט צעק:

- תוד... – וקפא.

הרי, חומר הסיכה בראשו לא הוחלף.

אבל הפעם זיליוניי המכונאי לא היכה אותו בסנטר באגרופו. הוא פשוט שפך צנצנת שמן לתוך הפה הפעור שלו.

הרובוט השתנק, משהו רחש בתוכו, פיו נסגר, נפתח שוב, והרובוט החל לשיר בקול צלול ומוזיקלי שיר ילדים ישן: "אנחנו לא מפחדים מהזאב האפור, הזאב האפור, הזאב האפור! איפה אתה משוטט זאב אפור, זאב אפור טיפש", שיר שכנראה הוא שמע לפני הרבה מאוד זמן.

- אז הכל היה עניין של חומר סיכה. - אמר הרובוט, נרגע מעט. - אבל השמן שלנו היה טרי. בדיוק החלפנו אותו.

זיליוניי, בלי לומר מילה, אסף על זכוכית דקיקה, מעט מחומר הסיכה הישן שנלקח מהרובוט, וניגש למיקרוסקופ.

- הכל מובן, - הוא אמר לאחר דקה. - הייתי צריך לנחש מההתחלה. חיידקים התרבו בחומר הסיכה, שהופכים את השמן לתמיסת שיוף. אני תוהה איך החיידקים האלה יכלו להיכנס לשמן שלכם?

הרובוט שקע בהרהורים. עברנו כולנו יחד לחדר הצוות כדי להמשיך בשיחה. הרובוט עדיין חשב. מזגנו לעצמנו תה, ושמנו צנצנת שמן חמניות לפני הרובוט, פינוק גדול לרובוטים. הרובוט שתה בהיסח הדעת את הצנצנת והמשיך לחשוב.

לפתע התעורר הדברן מעל ראשו. הוא ראה את האורח שלנו ופתח את מקורו לרווחה ושר:

"אנחנו לא מפחדים מהזאב האפור..."

הוא שר בקולו של רובוט.

אנחנו מאוד הופתענו. רק הרובוט לא הופתע. הוא הרים את ראשו ואמר לדברן:

- שלום, ציפור. איך אתה מרגיש?

אבל הדברן המשיך לשיר, מנפנף בכנפיו, מכיוון שלענות ישירות הוא לא היה יכול. דברנים הם לא ציפורים חכמות במיוחד.

- אתה מכיר את הדברן? - שאלה אליסה.

- מכיר. - ענה הרובוט בחוסר ריכוז. - בעצמי תיקנתי אותו.

- איך יכולת לתקן ציפור חיה? - אליסה הופתעה.

- לפני מספר שנים, - ענה הרובוט, - הציפור הזו עפה לכוכב הלכת שלנו מהחלל החיצון. באותה תקופה כבר היה לנו מעט אוויר ולא נותרו חיות מקומיות בכלל. אבל דברן, אם אתה יודעים, לא צריך אוויר. הוא יכול לעוף בין כוכבי לכת ולא לנשום במשך מספר שבועות ואפילו חודשים. אבל הדברן הזה בקושי הצליח להגיע לכוכב שלנו. מישהו תקף אותו בדרך ופצע את הציפור באורח קשה. טיפלנו בדברן, האכלנו אותו בשמן סיכה, אבל כנף אחת נאלצנו לחתוך ולהחליף אותה בתותבת.

- לא יכול להיות! - קראתי. - איך לא שמנו לב לדבר כזה?"

- תבדקו בעצמכם, - ענה הרובוט בגאווה. - אנחנו בעלי מלאכה טובים מאוד.

קמתי וניגשתי אל הדברן. נראה היה שהציפור ניחשה מה אני צריך, ופרשה את כנפה הימנית. מיששתי את הכנף. הייתה מתכת מתחת לנוצות. הרובוט אמר את האמת.

- רואה, - אמר הרובוט בחגיגיות. - אפילו לא חשדת.

- מה קרה אז לציפור? - שאלה אליסה.

- היא הגיעה אלינו ממערכת מדוזה, - אמר הרובוט. - מישהו רדף אחריה במטרה להרוג אותה. תוך כדי תיקון הציפור סיפרה לנו הרבה, והבנו שמישהו עבר תאונה או הסתבך באחד מכוכבי הלכת של מערכת המדוזה והציפור מיהרה לספר על זה לחבר של זה שהיה בצרות. היינו עוזרים בעצמנו, אבל לא הייתה לנו חללית.

- ושחררתם את הציפור?

- שחררנו, - אמר הרובוט. – אבל ניסינו להסביר לה שהיא לא תגיע לאותו גזרה של הגלקסיה, אליה היא כל כך מיהרה. למרות שהכנף המלאכותית אינה שונה מהכנף האמיתית, אי אפשר לעוף עליה רחוק מאוד. אבל, למרבה הצער, הציפור לא הבינה אותנו. היא לא ציפור חכמה במיוחד. אבל ידענו שלא רחוק מאיתנו נמצא כוכב הלכת בלוק, ביתם של הדברנים. וחשבנו שהדברן יכול לעוף הביתה. מאז לא ראיתי אותו.

- הנה אתה רואה! - אליסה אמרה לי. - עכשיו אין לך ספק שהקפטן השני היה בחיים ושלח את הציפור לעזרה?

- אבל מאז עברו ארבע שנים, - עניתי. - זה אומר שהוא כבר מת. 

- אבל אני חייב לספר לך, - אמר הרובוט, - על אירוע מוזר. זה קרה ממש לאחרונה. לפני חודש. שלושה ימים בלבד לפני תחילת המגיפה. לא הייתי זוכר אותו אם לא הייתי רואה את הדברן... על כוכב הלכת שלנו נחתה ספינה שחורה קטנה. גבר בכובע ירד ממנה. חשבנו שהוא רוצה להחליף איתנו רובוטים מיותרים, אבל התברר שהספינה שלו שבורה והוא צריך את עזרתנו... בשמחה עזרנו לאיש הזה...

- זה היה ד"ר ורחובצוב" - לחשה אליסה.

 - כשהספינה שלו הייתה מוכנה לטוס, שאלנו אותו אם הוא יכול לתת לנו שמן סיכה או עיתונים חדשים כפרס על עבודתנו. אבל האיש הזה עם הכובע אמר לנו בגסות רבה שלא נקבל כלום. ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה שהוא השאיר אותנו בחיים. ואז אמרתי לו: "תתבייש לך, זר!  אני מבין את זה שכאשר עזרנו לציפור הדברן חסרת השכל ותיקנו את כנפיה, היא לא נתנה לנו כלום בתמורה, אין בזה שום דבר מפתיע. אבל אתה יצור תבוני ובמראה אתה בא מכדור הארץ הדגול. זה ממש מְבישׁ!"  ואז הוא שאל: "לאיזה דברן תיקנת את הכנף?" - אמרתי שזה היה לפני כמעט ארבע שנים וזה לגמרי לא רלוונטי. אבל הוא התעקש, וסיפרתי לו את הסיפור של הציפור הפצועה. הייתם צריכים לראות כמה הוא רתח מזעם! הוא קילל אותנו שעזרנו לציפור הזו, וכשגילה שהיא עפה לכוכב הלכת בלוק, המשיך לקלל אותנו תוך כדי שהוא מתכונן לחזור לחלל. "צריך יהיה," אמר, "לבזבז זמן על הציפור הארורה. אחרת עוד אלולה לפטפט". ובלילה הוא נראה ליד המיכל הראשי...

 - איזה מיכל?

 - הכל ברור!  אמר הרובוט. - בלילה הוא התקרב למיכל שמן הסיכה הראשי! הוא אדם רע, ויכול היה לשפוך לתוכו חיידקים מזיקים…

אמרנו לרובוט שחיידקים יכלו להיכנס לכוכב הלכת בדרך אחרת, אבל הרובוט הניד בראשו ולא רצה לשמוע שום דבר.

 בפרידה נתנו לרובוט חבית שמן סיכה כדי שיוכל לתקן לפחות תריסר רובוטים, והבטחנו שברגע שנצא לחלל, מיד נשלח רדיוגרמה לכוכב הקרוב כדי שספינה עם שמן תשלח משם לרובוטים.

כשהרובוט עזב, החברים שלי דיברו בדאגה.

 

- מהר, - הם דחקו בי, - מהר לדרך! - אנחנו עדיין יכולים להציל את הקפטן! כעת אין ספק שהוא בצרה וד"ר ורחובצוב חושש מאוד שמישהו יגלה את האמת.

 - אני חש בושה בשם בני האדם - אמר זיליוניי בעגמומיות. - עד שלא נפתור את התעלומה הזו, לא אוכל להסתכל לחייזרים בעיניים. אם בקרב תושבי כדור הארץ נמצא אדם שפל שכזה, חובתנו למצוא אותו ולדאוג שלא יפגע עוד באף אחד. ובזה יוכל לעזור לנו הקפטן השני, שאותו בהכרח נמצא. והחיות יחכו.

 נאנחתי והסכמתי, מכיוון שגם אליסה וגם פולוסקוב היו בהסכמה מלאה עם זיליוני.

 - בסדר, - אמרתי - אני כפוף לרוב. למרות שאני מאמין שתקוותיכם מבוססות רק על שמועות ולא נמצא שום קפטן שני במערכת מדוזה. וברגע שנהיה משוכנעים שנעשתה טעות, אנחנו מיד חוזרים למרכז הגלקסיה ואוספים בדרך חיות בחיפזון.

 - להכין את הספינה ליציאה! - אמר פולוסקוב בקול תקיף. - זיליוניי, רד לחדר המכונות. הפעל מנועי על.

 

אני הלכתי לחלון כדי להעיף מבט אחרון בכוכב הלכת המדברי, שנהרס מבלי לחשוב על מה שהם עושים, על ידי רובוטים פעלתניים. ואז ראיתי שהרובוט המוכר שלנו רץ לעבר הפגסוס מעבר לשדה המאובק. הוא נשא משהו בידיו.

 

פגשתי את הרובוט ליד הפתח.

 - קחו חיות, - הוא אמר - רק תקפידו להחליף את חומר הסיכה. הם עדיין כולן משותקות.

 הוא זרק לרגלי ערימה של כמה חפצי מתכת.

 - להתראות, הוא אמר, בעודו צופה בי מעלה את הסולם. - אם תמצאו את המזיק הזה בכובע ואינכם יודעים מה לעשות בו, תנו אותו לנו. אנחנו כבר נשמן אותו בחומר הסיכה המקלוקל. 

הרובוט צחק והתהלך חזרה דרך האבק.

בזמן שהספינה האיצה למהירות החלל, אני החלפתי את חומר הסיכה של חיות המתכת. בכל זאת, הייתי סקרן לראות איזה סוג של חיות רובוטיות היו מתרוצצות על הפלנטה הזו. וכאשר כשעתיים לאחר מכן, הציץ זיליוניי לתוך המעבדה, הוא כמעט והתעלף מפליאה. על רצפת המעבדה התרוצצו להן חיות קטנות על גלגלים. הן ציפצפו, נלחמו ביניהן וניסו לטפס על הקירות. החיות היו מכוערות למדי, אבל איכשהו דמו לעכברים וחתולים. ככל הנראה, כשהרובוטים בנו אותם, הם נזכרו בחתולים ועכברים אמיתיים.

הכנסתי את החיות הרובוטיות לכלוב ברזל, אבל לפעמים הן היו מטפסות מתוכו ורודפות אחרי צב היהלום במסדרונות.

הפרק הבא...