פרק 23 - האסיר בצינוק
- זה לא יכול להיות… - התנשף השמן והשתנק.
- איפה השבויים? - שאל הקפטן. ושאל כך שלא היה לאף אחד ספק: עכשיו השמן יספר הכל.
והאיש השמן מיד פנה בצעדים קטנים וזריזים לעבר המנהרה. הוא מלמל:
- שכחתי לגמרי... הכל עכברוש... תמיד אמרתי... ותמיד הייתי נגד.
- סלח לי, קפטן, - אמרה אליסה, ממהרת אחריהם. - בטוח הייתי נזכרת, אבל היו כל כך הרבה אירועים ששכחתי. אבל בטוח הייתי נזכרת...
- אל תתעצבי, ילדה, - אמר הקפטן הראשון והניח כף יד רחבה על ראשה. - עשית הכל טוב, ואף אחד לא מאשים אותך. ועם הפיראט הזה נדבר בנפרד.
- ממש כאן, - אמר האיש השמן. עכשיו אני אדליק את האור. הכל יהיה מצויין... איך יכולתי לשכוח! זה הכל עכברוש.
האור נדלק, ומאחורי האולם הקטן שבו עמדה ספינת הפיראטים ראינו מנהרה ארוכה נוספת, חסומה ליד הכניסה עם סבכה עבה. השמן רץ אל הסורגים ובאצבעות שבקושי נשמעו לו ניסה להכניס את המפתח לחור המנעול. הקפטן הראשון לקח ממנו את המפתח והדף את הסורגים הצידה. הסורגים נכנסו לנישה בקיר.
- אני אעשה... אני עצמי… - מלמל השמן, אבל איש לא הקשיב לו.
לא פלא שהאיש השמן לא רצה שנראה את המנהרה הזו. משני צידיו היו חדרים עמוסים בשלל, תכשיטים ודברי ערך אחרים.
- לא, - אמרתי והצצתי לתוך אחד החדרים כשהלכנו, - לא נפוצץ את המקום הזה: יש כאן כל כך הרבה חפצי ערך שאפשר לבנות מאה ערים.
- רגע, - אמר הקפטן הראשון.
עצרנו והקשבנו.
הרחק, מאיפשהו מלמטה, נשמעה גניחת ייסורים חרישית.
מיהרנו לכיוון ההוא. הדלת לאחד החדרים הייתה נעולה.
- מפתח! - הורה הקפטן.
לאיש השמן כבר היה המפתח מוכן.
התברר שהחדר הוא גרם מדרגות. למטה הוביל גרם מדרגות תלול חצוב בסלע. בקצהו היה שער נוסף. הקפטן כיוון אלומת פנס לכיוון השער, וראינו שמאחורי סורג ובריח, על ערימת סמרטוטים על רצפת אבן, יושב יצור מוזר כבול לקיר, שבו כמעט ולא זיהיתי תושב של הפלנטה פיקס, פיקסיאני שברירי וגדול עיניים.
הפיקסיאני גסס. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את זה. הוא היה בגבול התשישות האחרון. וחוץ מזה, הוא היה מיוסר מעינויים.
- אני הולך להרוג אותו עכשיו! - אמר הקפטן הראשון והביט באיש השמן.
- וסבלוד, - לחש הקפטן השני, - אתה לא מזהה...
- לא יכול להיות!
והקפטן הראשון משך לפתע את שער הפלדה הנעוץ באבן בעוצמה כזו עד שהוא התכופף ועף מתוך החריצים. הוא השליך הצידה את סבך מוטות הפלדה ומיהר לעבר הפיקסיאני הגוסס. הוא הרים אותו ונשא אותו אל היציאה.
- מי זה? - שאלה אליסה בשקט.
הנדתי בראשי. לא ידעתי.
השמן התייפח לצדו. הוא עצר את דמעותיו לשנייה וענה לי:
- זה הקפטן השלישי. הם חשבו שהוא מת מזמן.
ואז, כאילו נזכר במשהו חשוב מאוד, מיהר האיש השמן במסדרון אחרי הקפטן, צווח:
- זה הכל הוא! זה הכל עכברוש!
הקפטן השלישי היה מחוסר הכרה. הראשון הניח אותו על הרצפה ופנה אליי.
- תגיד לי, פרופסור, - הוא שאל, וקולו רעד, - תגיד לי, האם יש משהו שאפשר לעשות?
- לא יודע. אני בספק - אמרתי. רכנתי מעל הפיקסיאני - הם הרעיבו אותו ועינו אותו.
- הם עינו אותו במשך ארבע שנים, - אמר הקפטן השני. - והיינו בטוחים שהוא מת כבר הרבה זמן! - ואלמלא אליסה, היו משאירים אותו כאן. והוא לא אמר להם שום דבר. פרופסור, אני מתחנן בפניך, עשה כמיטב יכולתך להציל אותו!
- אתה לא צריך אפילו לבקש, - אמרתי. - קודם כל יש צורך בזריקות חיזוק. אליסה, רוצי, יקירתי, למעלה לפגסוס ותביאי משם ערכת עזרה ראשונה.
אליסה רצה כמו חץ במסדרון.
- אני איתה, - אמר הקפטן הראשון.
- אין צורך! - אמרה אליסה תוך כדי ריצה. - אני יודעת יותר טוב ממך איפה לחפש.
- תקשיב, שלישי, - אמר הקפטן השני. - תקשיב. אל תוותר. כל כך מעט נשאר לסבול. לא יתכן שתוותר ברגע האחרון? אחרי הכל, הגענו.
ופתאום הפיקסיאני פקח את עיניו. היה לו מאוד קשה לעשות את זה כי הגוף שלו כבר גסס. רק המוח נאבק במוות.
- זה בסדר, - הוא לחש, - זה בסדר. לא אמרתי כלום. תודה לכם חברים שבאתם. הוא עצם את עיניו ולבו נעצר.
התחלתי מיד לתת לפיקסיאני הנשמה מלאכותית. אבל זה לא עזר. המצב היה חסר סיכוי - לא היו לי מכשירי ניתוח, לא מכשיר אבחון, לא מכונות רפואיות. והייתי צריך לעשות מה שרופאים עשו לפני מאה שנים.
- אני אקח את הסיכון, - אמרתי לקפטנים. - אני חושש שאין דרך אחרת.
- אנחנו סומכים עליך, פרופסור. - ענו לי הקפטנים.
חתכתי את חזהו של הקפטן השלישי בסכין, לקחתי את הלב העצור בידי והתחלתי לעסות אותו. נדמה לי כאילו עברה שעה, איבדתי תחושה ביד. לא שמתי לב איך אליסה הגיעה עם ערכת עזרה ראשונה וכלים. הקפטן הראשון הזריק לחברו את תמיסת ההחייאה בעצמו. ואני לא יודע מה עזר, אם המאמצים שלי או מעשיו של הקפטן הראשון, אבל לבו של השלישי רעד, שוב... והחל לפעום.
- עוד תמיסת החייאה! - הוראתי.
אליסה הגישה את האמפולות לקפטנים.
- הוא פיקסאני מאוד חזק, - אמרתי. - כל אחד אחר במקומו היה מת מזמן.
הוצאתי מערכת העזרה הראשונה מכשיר תיקון רקמות, ותוך דקה המכשיר הקטן הזה הלחים בו את כל כלי הדם ותפר לו את החזה. נשאנו בזהירות את הפיקסיאני אל השחף הכחול, שם יכולתי לתת לו עזרה רפואית אמיתית. ד״ר ורחובצוב הצטרף אלי לשם, ותוך חצי שעה כבר יכולנו לומר שחייו של הקפטן השלישי יצאו מכלל סכנה.
השארנו את הקפטן השני בתפקיד שמירה ליד מיטתו, בזמן שאנחנו עצמנו יצאנו למערה, היינו צריכים לנוח. הקפטן הראשון יצא איתנו.
השמן כרע בכניסה, תחת שמירה של זיליוניי.
- האם הוא יחיה? שאל עלזן יו בחיוך הססני, כאילו זה היה אחיו האהוב.
- כן, - ענה וחובצוב בקצרה. - למרות שעשית הכל כדי לגרום למותו.
- לא, לא, מה פתאום! - התרעם האיש השמן. - זה הכל עכברוש. אתה עדיין לא מבין איזה תפקיד קטלני הוא מילא בחיי, איך במרמה והבטחות הוא גרר אותי להרפתקאות מגעילות? אחרי הכל, מה כבר הייתי צריך? כיף חיים ולהשיג את כל מה שהנשמה שלי רוצה. והוא? הוא היה צריך כוח. כמו שאנשים אחרים אוכלים מרק וקציצות, כך הוא אכל כוח. אם הוא לא מראה כוח על אף אחד במהלך היום, אז היום הזה מבוזבז. והוא היה צריך כוח על כוכבי הלכת, על כל הגלקסיה. מה איתי? אני רציתי רק קצת לשמוח. אני בעצם אדם לא מזיק שנפל תחת השפעה רעה.
הפנינו עורף לאיש השמן, והוא המשיך לדבר עם זיליוניי, כאילו הוא באמת רוצה לשכנע אותנו שהוא טלה עליז ולא מזיק.
– ובכן, – אמר ד”ר ורחובצוב, מחייך עד שנדמה היה שכל פניו מורכבים מאלף קמטים חביבים, - סוף סוף נפגשו שוב כל שלושת הקפטנים. כמו בימים הטובים. במשך זמן מה הייתם, סלחו לי, שרידים היסטוריים מוערכים, ועכשיו…
- כן, - הסכים איתו הקפטן הראשון, - הכל כמו בימים הטובים.
ואני, כשהבטתי בו, חשבתי שהוא לא זקן בכלל. ואולי אפילו יכול לחזור שוב לחלל. במיוחד אחרי שפרויקט נוגה מגיע לסיומו.
והקפטן הראשון ניחש את מחשבותיי:
- אצטרך להתרגל מחדש. בטיסה לכאן, הבנתי שהידיים שלי שכחו הרבה.
- האם אתה אחרי כל זה מתכוון לחזור לחלל? ד"ר ורחובצוב שמח.
- ועוד דבר, - המשיך הקפטן, מבלי לענות ישירות לשאלת הדוקטור, - חייבים לשנות את שם הכוכב והמוזיאון. זה איכשהו לא נוח: אנחנו חיים, בריאים, לא מפורסמים בשום דבר מיוחד, והעתקי האבן שלנו נמצאים במוזיאון, כאילו מתנו מזמן.
Comments
Post a Comment