פרק 2 - ארבעים ושלושה ״שפנים״

השבועיים האחרונים לפני הטיסה עברו בחיפזון, דאגות והתרוצצויות שלא היו בהכרח נחוצות. את אליסה בקושי ראיתי. 

קודם כל צריך היה להכין, לבדוק, להסיע ולמקם ב״פגסוס״ כלובים, מלכודות, פיתיונות אל קוליים, רשתות, עמודי מתח גבוה ועוד אלף דברים הדרושים ללכידת החיות. אחר כך היה צריך להצטייד בתרופות, מצרכים, סרטי צילום, מצלמות, רשמי קול, מקרוסקופים, מקרנים, תיקיות לקיטלוג צמחים מיובשים, יומנים, מגפי גומי, מחשבים, מטריות ושמשיות, לימונדה, מעילי גשם, כובעים, גלידה יבשה, אוירוניות, ועוד מליון דברים שעלולים להיות נחוצים ועלולים שלא להיות נחוצים במשלחת מחקר. 

ובנוסף מאחר ואנחנו עומדים לנחות בדרך בבסיסי מחקר, תחנות חלל וכוכבים שונים, צריך לקחת איתנו ארגזי מטען וחבילות: תפוזים לאסטרונומים במאדים, צנצנות דג מלוח לקבוצת הסיירים של ארקטורוס הקטן, מיץ דובדבנים, דיו ודבק גומי לארכיאולוגים במערכת 2 -ב.צ, חלוקי משי רקום זהב ואלקטרוקרדיאוגרף לתושבי כוכב לכת פיקס, סט רהיטים מעץ אגוז בו זכו תושבי כוכב לכת סמורה בחידון ״עד כמה אתם מכירים את מערכת השמש?״, ריבת חבושים (מועשרת בויטמינים) לתושבי ליצניאן ועוד הרבה חבילות ומתנות שהביאו לנו עד לרגע האחרון סבתות, סבים, אחים, אחיות, אבות, אמהות ילדים ונכדים של בני האדם ותושבי כוכבי לכת איתם ניפגש. בסופו של דבר ״פגסוס״ שלנו נראה כמו תיבת נוח, יריד צף, חנות סופרמרקט ושוק סיטונאי. 

ירדתי שישה קילוגרמים בשבועיים, והקפטן של ״פגסוס״ הקוסמונאוט הנודע פולוסקוב, הזדקן בשש שנים. 

מאחר ו״פגאס״ ספינה לא גדולה, הצוות שלו קטן. על כדור הארץ ועל כוכבים אחרים מפקד המשלחת הוא אני, פרופ׳ סילזניוב מגן החיות של מוסקבה. זה שאני פרופסור בכלל לא אומר שאני כבר אדם זקן מכובד בעל שער שיבה.  כך יצא שאני מילדות אוהב כל מיני סוגים של בעלי חיים ואף פעם לא החלפתי אותם באבנים, בולים, מקלטי רדיו ודברים מעניינים אחרים. כשהייתי בן עשר התחלתי ללכת חוג נוער בגן החיות, אחר כך סיימתי בית ספר והלכתי לאוניברסיטה ללמוד ביולוגיה. בזמן הלימודים המשכתי כל יום פנוי לבלות בגן החיות ומעבדות לביולוגיה. כשסיימתי לימודים ידעתי על בעלי חיים כל כך הרבה שיכולתי לכתוב את הספר הראשון שלי. באותה תקופה עוד לא היו ספינות בזק שטסות לכל מקום בגלקסיה, ולכן היו מעט קוסמוזאולוגים. מאז עברו 20 שנה, ונהיו הרבה קוסמוזאולוגים. אבל יצא שאני הייתי בין הראשונים. אני ביקרתי בהרבה כוכבי לכת ובלי שבעצמי שמתי לב נהייתי פרופסור. 

כאשר ״פגסוס״ מתנתק מהאדמה, בעל הבית והמפקד של כולנו הופך להיות גנאדי פולוסקוב, קוסמונאוט נודע וקפטן הספינה. אנחנו נפגשנו כבר בעבר על כוכבי לכת רחוקים ותחנות מחקר. הוא הרבה פעמים מגיע אלינו הביתה ובמיוחד מיודד עם אליסה. פולוסקוב בכלל לא דומה לקוסמונאוט מכובד, וכאשר הוא מוריד את מדי הקפטן חלל, אז אפשר לחשוב שהוא מחנך בגן ילדים או ספרן. פולוסקוב היה לא גבוה, בהיר, שתקן ומאוד מנומס. אבל כשהוא יושב על הכיסא שלו על גשר ספינת החלל, הוא משתנה. הקול נהיה שונה ואפילו הפנים שלו מקבלות קשיחות ונחישות. פולוסקוב אף פעם לא מאבד קור רוח, והוא זוכה לכבוד רב בצי החלל. 

בקושי רב הצלחתי לשכנע אותו לפקד על ״פגסוס״, בגלל שג׳ק אוקוניאולה כבר שיכנע אותו לקחת מסלול חדש של ספינת נוסעים בין כדור הארץ לכוכב לכת פיקס. ואלמלא אליסה לעולם לא הייתי מצליח לשכנע את פולוסקוב.

איש הצוות השלישי על ה״פגסוס״ היה המכונאי זיליוניי. זה הוא איש גדול, עם זקן כתום עבה. הוא מכונאי טוב וכבר חמש פעמים טס עם פולוסקוב בספינות אחרות. בשבילו ההנאה הכי גדולה - להתעסק עם המנוע או לתקן משהו באגף המכונות. בעקרון זו תכונה מעולה רק שלפעמים זיליוניי נסחף, ואז מסתבר שאיזה מכשיר מאוד חשוב נמצא במצב מפורק בדיוק ברגע שהוא הכי נחוץ. ובנוסף זיליוניי גם פסימיסט גדול. הוא חושב ש״זה״ לא יגמר בטוב. מה זה ״זה״? הכל. למשל, את הזקן שלו הוא גידל בגלל שקרא באיזה ספר ישן שסוחר אחד נחתך מסכין גילוח ומת מהרעלת דם. למרות שעכשיו בכל כדור הארץ אי אפשר למצוא סכין כזו ממנה אפשר להיחתך, ועכשיו כל הגברים מורחים את הפנים בבוקר בקרם במקום להתגלח, הוא בכל זאת גידל זקן. מתי שאנחנו מגיעים לכוכב לא ידוע, הוא ישר מציע שנעזוב כי חיות אין פה בכלל, ואם יש אז זה כאלו שגן החיות בכלל לא צריך, ואם צריך אז בכל מקרה לא נצליח להביא אותן לכדור הארץ, וכך הלאה. אבל כולנו כבר התרגלנו לזיליוניי וכבר לא שמים לב להתמרמרויות שלו. והוא לא נעלב מאיתנו. 

החבר הרביעי בצוות שלנו, אם לא להחשיב את רובוט המטבח, שכל הזמן מתקלקל, ואת רכבי השטח האוטומטיים, היתה אליסה. היא כידוע הבת שלי, היא סיימה כיתה ב׳, איתה משהו תמיד קורה אבל עד כה כל ההרפתקאות שלה הסתיימו בטוב. אליסה היא אדם מועיל במשלחת - היא יודעת לטפל בחיות ולא מפחדת כמעט משום דבר. 

בלילה לפני ההמראה ישנתי רע: היה נדמה לי שמישהו מתהלך בבית וטורק דלתות. כשקמתי, אליסה כבר היתה לבושה, כאילו מעולם לא הלכה לישון. ירדנו למטה לאוירונית. לא היו איתנו חפצים, אם לא להחשיב את התיקייה השחורה שלי ותיק הצד של אליסה אליו היו קשורים סנפירים וחנית לציד תת ימי. הבוקר היה קר, לח ורענן. המטאורולוגים הבטיחו להוריד גשם אחר הצהריים, אבל כרגיל טעו מעט, והגשם שלהם ירד כולו עוד בלילה. הרחוב היה ריק, נפרדנו מכל הקרובים והבטחנו לכתוב מכתבים מכל פלנטה. 

האוירונית עלתה באיטיות מעל הרחוב ובנחת טסה לכיוון מערב לנמל החלל. העברתי לאליסה את השליטה על הטיסה, והוצאתי רשימות ארוכות, שהיו מחוקות ומתוקנות אלפי פעמים, והתחלתי לבחון אותן, מכיוון שהמפקד פולוסקוב נשבע לי שאם לא נפטר מלפחות שלושה טון מטען, אנחנו לעולם לא נצליח להתנתק מהאדמה. 

לא שמתי לב שכבר הגענו לנמל החלל. אליסה היתה מרוכזת ונראה שהיא לא הפסיקה לחשוב על משהו. היא היתה כל כך שקועה שהנחיתה את האוירונית ליד ספינת חלל אחרת, שהעמיסה חזירונים לנוגה. 

כשראו מעליהם את האוירונית יורדת מהשמיים, התפזרו החזרזירונים לכיוונים שונים, הרובוטים המלווים אותם התחילו להתרוצץ בניסיון לתפוס את הנמלטים, ומנהל ההעמסה, נזף בי על זה שאני נותן לילדה קטנה את האחריות על הנחיתה. 

- היא לא כל כך קטנה, עניתי לאחראי. היא סיימה כיתה ב׳. 

- על אחת כמה וכמה, אמר המנהל בעודו מצמיד לחזה חזרזיר שזה עתה נתפס. עכשיו עד הערב לא נצליח לאסוף אותם! 

הבטתי באליסה במבט נוזף, לקחתי לידי את ההגה וניווטתי את האוירונית ל״פגסוס״ הלבן. ״פגסוס״ בימי נעוריו היה ספינת דואר מהירה. מאוחר יותר, כשהופיעו ספינות מהירות יותר ומרווחות יותר, ״פגסוס״ הוסב לספינת מחקר. היו בו תאים גדולים והוא כבר שימש בעבר גיאולוגים וארכיאולוגים, ועכשיו נמצא לו שימוש בגן החיות.  

פולוסקוב חיכה לנו ולא הספקנו להגיד שלום לפני שהוא שאל:

- נו, מצאתם איפה לשים שלושה טון?

- כ, משהו נראה לי שמצאתי, עניתי. 

- בבקשה תשתף!

באותו רגע ניגשה אלינו סבתא מנומסת מכוסה צעיף כחול ושאלה:

- תוכלו לקחת איתם חבילה קטנה לבן שלי באלדברן? 

- נו באמת, -  פולוסקוב מחה בידו, - רק זה היה חסר לנו! 

- ממש חבילה קטנה אמרה הסבתא. 200 גר׳ לא יותר. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך יהיה לו עצוב אם הוא לא יקבל שום מתנה ליום ההולדת? 

לא יכלנו לתאר לעצמנו. 

- ומה יש בחבילה? שאל פולוסקוב בנימוס בעודו נכנע לחסדי המנצחת. 

- שום דבר מיוחד. עוגה. קוליה ממש אוהב עוגות! וסרט צילום בו רואים איך הבן שלו, הנכד שלי לומד ללכת. 

- תביאי, אמר פולוסקוב בעגמומיות. 

אני בדקתי איפה אליסה. אליסה נעלמה לאנשהו. מעל נמל החלל התחילה לעלות השמש, והצל הארוך של ״פגסוס״ הגיע עד למגדל הפיקוח של השדה. 

- תשמע, התחלתי להסביר לפולוסקוב, אנחנו נעביר חלק מהמטען לירח בטיסה מסחרית. ומהירח יהיה קל יותר להמריא עם כל המטען. 

- גם אני חשבתי על זה, - אמר פולוסקוב. - לכל מקרה נוריד ארבעה טון כדי שיהיה בטוח. 

- לאן להעביר את החבילה? שאלה הסבתא. 

- הרובוט בכניסה יקבל אותה, ענה פולוסקוב, והתחלנו לבדוק מה לפרוק לפני הירח. 

בזוית העין, בדקתי לאן נעלמה אליסה, ולכן הבחנתי בסבתא עם החבילה. הסבתא עמדה בצל הספינה ובשקט התווכחה עם רובוט ההובלה. מאחורי הסבתא התנשאה עגלת מטען עמוסה בכבדות. 

- פולוסקוב, - אמרתי, - שים לב לזה…

- אוי. אמר הקפטן המכובד, אוי, את זה אני לא אשרוד!

כמו נמר, הוא ניתר לכיוון הסבתא. 

- מה זה?! שאל בקול רועם. 

- חבילה, ענתה הסבתא בביישנות. 

- עוגה?

- עוגה. הסבתא כבר התאוששה מהבהלה. 

- כזו גדולה?

- סלח לי, קפטן. אמרה הסבתא בחומרה, מה, אתה רוצה שהבן שלי יאכל, את העוגה ששלחתי לבד, בלי לחלוק עם 130 חבריו לעבודה? זה מה שאתה רוצה? 

- אני כבר לא רוצה שום דבר! - אמר פולוסקוב הכלוא. - אני נשאר בבית ולא טס לשום מקום. ברור? אני לא טס לשום מקום! 

המאבק עם הסבתא נמשך חצי שעה ונגמר בניצחון של פולוסקוב. בזמן הזה אני עליתי לספינה והורתי לרובוטים להוריד מהסיפון את התפוזים ואת סט הרהיטים מעץ אגוז. 

את אליסה פגשתי במעבר הרחוק של סיפון המשא ומאוד הופתעתי מהמפגש. 

- מה את עושה פה? שאלתי. 

אליסה ישר הסתירה מאחורי הגב חבילת בייגלה וענתה:

- אני חוקרת את הספינה. 

- לכי לתא המגורים, אמרתי ומיהרתי הלאה. 

לבסוף לקראת שתים עשרה בצהריים סיימנו את העברת המטען. הכל היה מוכן. בדקנו פעם נוספת את משקל המטען ויצא שיש רזרבה של 200 קילוגרם, כך שאפשר היה להתרומם לחלל בבטחה. 

פולוסקוב קרא באינטרקום למכונאי זיליוניי. המכונאי ישב מול ההגאים וליטף את הזקן הכתום שלו. פולוסקוב התכופף, הביט ישירות לתוך המסך של הוידאופון ושאל: 

- אפשר להמריא? 

- ברגע שתגיד, ענה זיליוניי. למרות שמזג האויר לא מוצא חן בעיני. 

- מגדל פיקוח, - אמר פולוסקוב לתוך המיקרופון, - ״פגאסוס״ מבקש אישור להמריא. 

- דקה אחת, ענה הפקח, יש לכם במקרה מושב פנוי? 

- אין אף לא אחד. ענה פולוסקוב. אנחנו לא לוקחים נוסעים. 

- ואולי בכל זאת תקחו איתם חמישה אנשים? ענה הפקח. 

- בשביל מה? אין טיסות מסחרית? 

- כולן בעודף נוסעים. 

- למה?

- לא יתכן שאתם לא יודעים. בירח יש היום משחק כדורגל על גביע גזרת כדור הארץ מול כוכב לכת פיקס. 

- אבל למה על הירח? הופתע פולוסקוב שלא התעניין בכדורגל ובכלל בימים של ההכנה לטיסה איבד כל קשר למציאות. 

-  איש נאיבי! אמר הפקח. איך יכולים הפיקסיאנים לשחק בכוח הכבידה של כדור הארץ? גם על הירח לא יהיה להם קל. 

- אז אנחנו ננצח אותם? שאל פולוסקוב. 

- אני בספק, ענה הפקח. הם פיתו לקבוצה ממאדים שלושה מגנים ואת סימון בראון. 

- הלוואי עלי הדאגות שלכם, אמר פולוסקוב. יש אישור המראה? 

- ובכל זאת אנחנו ננצח, התערבה בשיחה אליסה שהספיקה להתגנב לגשר הפיקוד. 

- נכון מאוד, ילדה, העיר הפקח בשמחה. אולי בכל זאת תקחו את האוהדים? בשביל להטיס את כל מי שרוצה, אני צריך שמונה ספינות חלל. כבר לא יודע מה לעשות. ומגיעים עוד ועוד נוסעים. 

-  לא. חתך אותו פולוסקוב. 

- נו, זה כבר עניין שלכם. תניעו מנועים. 

פולוסקוב העביר לתדר של אגף המנועים. 

- זיליוניי, אמר, תדליק את מנועי ההמראה. רק לריחוף. נבדוק שאין משקל עודף. 

- מאיפה יהיה משקל עודף? מחיתי. ספרנו הכל פעמיים. 

הספינה רעדה מעט בעודה ממלאה מצברים להמראה. 

- חמש-ארבע-שלוש-שתיים-אחת-שיגור, - אמר הקפטן. 

הספינה רעדה שוב ונשארה במקומה. 

- מה קרה? שאל פולוסקוב. 

- מה קורה אצלכם? שאל הבקר, שליווה את השיגור שלנו. 

- לא זז. - אמר זיליוניי. - אני אמרתי ששום דבר טוב לא יצא מזה. 

אליסה ישבה חגורה למושב, ולא הסתכלה לכיוון שלי. 

- ננסה שוב, אמר פולוסקוב. 

-  אין צורך לנסות שוב, ענה לו זיליוניי. אנחנו במשקל עודף משמעותי. המכשירים מול העיניים שלי. 

פולוסקוב ניסה שוב להביא את ״פגסוס״ להמראה, אבל הספינה נחה על האדמה כמו סדן. ואז פולוסקוב אמר: 

- יש לנו טעות כלשהי בספירה. 

- לא, בדקנו במכונות החישוב את הכל, עניתי. יש לנו רזרבה 200 קילוגרם. 

- אז מה קורה פה? 

- נאלץ לזרוק מטען. אנחנו לא יכולים לאבד זמן. מאיזה סיפון התחיל? 

- מהראשון. שם יש חבילות. נחכה להן על הירח. 

- רק לא מהראשון, אמרה פתאום אליסה. 

- בסדר, עניתי לה מכנית, אז נתחיל מהשלישי. שם יש כלובים ורשתות. 

- רק לא מהשלישי. ענתה אליסה. 

- מה זה כל הדיונים האלה? שאל פולוסקוב בחומרה. 

ובאותו רגע הפקח שוב נשמע בקשר. 

- ״פגסוס״, - אמר, - התקבלה עליכם תלונה. 

- איזו תלונה? 

- אני מחבר אתכם לדלפק שרות לקוחות. 

- על המסך הופיע אולם ההמתנה. ליד דלפק שרות הלקוחות התקבצו אנשים. ביניהם אני זיהיתי כמה פרצופים מוכרים. מאיפה הם מוכרים לי?

האישה שעמדה הכי קרוב לקבלה, אמרה בעודה מסתכלת עלי דרך המסך: 

- זו בושה. אסור לעודד כאלו מעשי קונדס. 

- אילו מעשי קונדס? הופתעתי. 

- אני אמרתי לאליושה: לירח אתה לא טס. יש לך חמישה ציוני בלתי מספיק במבחני סוף שנה. 

- וגם אני אסרתי על ליובה לטוס למשחק הזה, חיזקה אותה אישה נוספת. היה יכול היה בלי בעיה לראות את המשחק בטלויזיה. 

- הבנתי, אמרתי לאט. סוף סוף זיהיתי את האנשים שהתאספו מול דלפק השרות: אלו היו הורים של הילדים מהכיתה של אליסה. 

- הכל ברור, - אמר פולוסקוב. - יש לנו הרבה "שפנים" על הספינה?

- לא ידעתי שיש לנו משקל עודף. אמרה אליסה. לא יכול להיות שהחברה יפסידו את המשחק של המאה! מה, יוצא, שאני אראה והם לא? 

-  יש לנו הרבה "שפנים"? - חזר פולוסקוב בקול פלדה.

- הכיתה שלנו ושתי כיתות מקבילות, ענתה אליסה בשקט. בזמן שאבא ישן בלילה, התאספנו כולנו בנמל החלל ועלינו לספינה. 

- את לא טסה לשום מקום, - אמרתי. - אנחנו לא יכולים לקחת איתנו למשלחת אנשים לא אחראים. 

- אבא, אני לא אעשה את זה שוב! התחננה אליסה. אבל אתה צריך להבין, מאוד מפותחת אצלי תחושת החובה! 

- היינו יכולים להתרסק בגלל תחושת החובה שלך, ענה פולוסקוב. 

בעיקרון הוא סולח לאליסה הכל אבל הפעם מאוד התרגז. 

- בואי לשלוף את ה״שפנים״, - הוסיף. - אם תצליחי להוציא אותם תוך חצי שעה, תישארי על הספינה. אם לא, נטוס בלעדיך. 

את ה״שפן״ האחרון שלפנו מתא המטען אחרי עשרים ושלוש דקות. ושש דקות לאחר מכן הם כולם עמדו מאוכזבים ועצובים לצד הספינה, ואמהות אבות וסבתות רצו עליהם ממגדל הפיקוח. 

סה״כ נספרו 43 ״שפנים״ ב״פגסוס״. אני עד עכשיו לא מבין איך אליסה הצליחה למקם את כולם על סיפון המטען ואנחנו לא הבחנו באף אחד מהם. 

- בהצלחה, אליסה!  צעק מלמטה אליושה נאומוב, כשסוף סוף עלינו לפתח הספינה. תעודדי בשמנו! ותחזרי מהר!

- ד״ש לכולם!... ענתה לו אליסה. יצא לא טוב, אבא, פנתה אלי ואמרה כשכבר התרוממנו מהאדמה והתחלנו במסלול לכיוון הירח. 

- באמת לא טוב, הסכמתי איתה. אני מתבייש בך. 

- אני לא מדברת על זה, אמרה אליסה. הרי כיתה ב׳ 3 טסו עוד בלילה בשקים של תפו״א בספינת מטען. יוצא שהם יהיו באצטדיון והכיתה שלנו והשתיים האחרות לא. אני לא הצדקתי את האמון של החברים שלי. 

- איפה שמתם את תפוחי האדמה מהשקים? שאל פולוסקוב בהפתעה. 

- לא יודעת, - אמרה אליסה. - חשבה קצת והוסיפה:

- באיזו בושה אסתכל על כיתה ב׳ 3 באצטדיון? פשוט סיוט!

הפרק הבא...