פרק 10 - קנינו דברן
אליסה ואני הסתובבנו בכל השוק, קנינו שמונה עשרה חיות וציפורים שונות לגן החיות, רובן לא נראו מעולם על פני כדור הארץ. אליסה שאלה כל סוחר או אספן:
- איפה אני יכולה להשיג דברן?
התשובות היו שונות מאוד.
"הדברנים הפסיקו להטיל ביצים," אמר אחד.
"הדברנים מתו ממחלה מסתורית".
"אסור להחזיק דברנים".
"מישהו קנה את כל הדברנים על הפלנטה."
"מעולם לא היו דברנים".
ועוד הרבה תשובות. אבל אנחנו עדיין לא הבנו מה באמת קרה. רובם הודו שפעם דברנים היו הציפורים הנפוצות ביותר והיו אוהבים להחזיק אותם בבית ובגני חיות. אבל במהלך השנה האחרונה, כמעט כולם נעלמו לאנשהו. אמרו שאנשים הלכו מבית לבית וקנו דברנים. אמרו שמישהו גנב את הדברים מגן החיות. סיפרו שבשובך הדברנים הראשי כולם חלו בקדחת ומתו. וככל שירדו הסיכויים למצוא דברן, כך גבר הרצון של אליסה לפחות להסתכל על הציפור הזו.
- ומה מיוחד בדברים? - שאלתי את קראבאקאס מבאראקאס, שאותו בדיוק יצא לנו לפגוש.
- שום דבר מיוחד, - ענה קראבאקאס בנימוס, מסלסל את זנבו הכחול. - הם מדברים.
- גם תוכים מדברים, - אמרתי.
- אני לא יודע לגבי תוכים, לא שמעתי עליהם. אולי אתם קוראים לדברנים תוכים?
- אולי, - הסכמתי, אם כי אין זה סביר שתוכים חיים על הפלנטה הזו. - איפה כוכב הבית של הדברנים?
- מה שאני לא יודע, אני לא יודע, - אמר קראבאקאס מברקאס. - אולי כוכב הבית שלהם הוא הפלנטה הזו ואולי לא. שמעתי שדברנים יכולים לעוף בין הכוכבים ותמיד לחזור לקן האם שלהם.
- לא נצליח למצוא דברן, - אמרתי לאליסה. - נצטרך לחזור. במיוחד שהאינדיקטור שלך כבר רעב.
האינדיקטור שמע את דברי והפך לירוק בהיר כאות להסכמה.
פנינו ליציאה, ואז עצרה אותי זעקתו של קראבאקאס. הוא, כמו טורנדו כחול, נסק מעל הכלובים.
- היי! - הוא צעק. - בן ארץ, תחזור לכאן מהר!
חזרתי. קראבאקאס התכרבל לכדור ואמר:
- רציתם לראות דברן? ובכן, תחשיבו את עצמכם כברי מזל אגדי. יש לי פה מישהו שמסתתר מאחורי הכלובים. הוא הביא דברן בוגר אמיתי.
אליסה, מבלי להקשיב עד הסוף, מיהרה לאזור הכלובים, והאינדיקטור טופף מאחוריה, מרצד מחוסר סבלנות בכל צבעי הקשת.
מאחורי קיר של כלובי ציפורים הסתתר אוזנואן קטן עם אוזניים פחוסות. הוא החזיק בזנב ציפור לבנה גדולה. לציפור היו שני מקורים וכתר זהב.
- אה, - אמרה אליסה, - אתה מזהה אותה, אבא?
- משהו מוכר, - אמרתי.
"מוכר!" אליסה הקניטה אותי. - הציפור הזאת יושבת על כתפו של הפסל של הקפטן הראשון!
אליסה צדקה. נזכרתי. כמובן, זה היה הדברן שגילף האמן.
- אתה מוכר את הציפור? - שאלתי את האוזנואן.
- שקט! - הוא סינן. - אם אתה לא רוצה להרוג אותה ואותי, תהיה בשקט!
- קנה בלי לדבר, - אמר קראבאקאס מבארקאס באוזני. - הייתי קונה את זה בעצמי, אבל אתה צריך את זה יותר. אולי זה הדברן האחרון על הפלנטה.
- אבל למה כל כך בסודיות? - שאלתי.
- אני לא יודע בעצמי, - ענה בעל הדברן. - אני גר רחוק מהעיר ולעתים רחוקות מגיע לכאן. לפני הרבה זמן, כמה שנים, הגיע אליי הדברן הזה. הוא היה מותש ופצוע. טיפלתי בו ומאז הוא גר בבית שלי. הדברן הזה, כנראה, ביקר בכוכבי לכת שונים בחייו. הוא דובר שפות רבות. לפני כמה ימים הייתי בעיר לעסקים ופגשתי ידיד ותיק בחדר האוכל. התחלנו לדבר, וידידי הותיק אומר לי שלא נשארו דברנים בעיר בכלל. מישהו קונה אותם או הורג אותם. ואז עניתי לידידי שיש לי דברן. "תשמור עליו," אמר לי הידיד. ואז ניגש אלינו בן ארץ אחד ואמר שהוא רוצה לקנות את הדברן...
- היה עליו כובע? - אליסה שאלה לפתע.
- היה כובע, - ענה האוזנואן. - איך את יודעת?
- זקן ורזה?
- כן.
- אז זה הוא, - אמרה אליסה.
- מי הוא? - שאל קראבאקאס מברקאס.
- בדיוק זה שסחר בתולעים.
- כמובן שזה הוא, הנבל! - קרא קראבאקאס.
- רגע, אל תקטעו, - האוזנואן עצר אותנו. - באותו מפגש סירבתי למכור את הציפור האהובה שלי וחזרתי הביתה. ותארו לעצמכם, באותו לילה מישהו ניסה לפרוץ לביתי. ולמחרת בלילה רצו להצית אותי. אבל הדברן התעורר והעיר אותי. אתמול מצאתי מנהרה לא גמורה מתחת לבית שלי. והיום בלילה מישהו זרק אבן ענקית לחדר השינה שלי. והבנתי: אם אשאיר את הציפור בבית, לא אשרוד בעולם הזה. אם אתה לא מפחד מהמוות, קח את הציפור, אבל אני לא אחראי לתוצאות.
- קחו אותה, - אמר קראבאקאס, - זו ציפור נדירה וטובה, ואתם בכל מקרה טסים מכאן. אין לכם ממה לפחד.
- לוקחים, אבא? - שאלה אליסה, והושיטה את ידה אל הדברן.
לא הספקתי לענות, והדברן כבר התעופף בקלילות על כתפה של אליסה.
- להתראות, חבר, - נאנח את האוזנואן.
שילמתי לאוזנואן, והוא מיד ברח. אפילו את הכסף לא ספר.
- אפשר להאכיל את הדברן בלחם לבן, – אמר לנו קראבאקאס הטוב כמילות פרידה, – וחלב. בריא לתת גם סירופ היביסקוס.
כשסיים את דבריו, קראבאקאס התכרבל לפקעת כחולה ונשכב על הכלוב עם הכנריות.
הלכנו ליציאה מהשוק. אליסה הלכה מקדימה, והדברן ישב על כתפה. אמנם, הוא עוד לא אמר מילה, אבל זה לא הדאיג אותי. מאחורי אליסה, טופף האינדיקטור והחליף צבעים בהרהור. אני הלכתי אחריהם והובלתי ברצועה עכביש מערות אורג שקדן נדיר מאוד, אינטליגנטי למחצה, שנקנה בהון עתק. העכביש סרג בקפידה צעיף צמר משובץ, והקצה הסרוג של הצעיף כבר נגרר מאחריו על האדמה. רכב השטח האוטומטי נסע מאחורינו, מלא בכלובים ואקווריומים - לבני אדם כלל לא נשאר שם מקום. אספנים פנו אלינו מכל עבר וחזרו על כך בעשרות שפות:
- תראו, הם נושאים דברן!
- דברן!
- דברן חי!
לפתע הטה הדברן את ראשו לצד אחד ודיבר.
- "שימו לב!" הוא אמר ברוסית. "נחיתה על הכוכב הזה היא בלתי אפשרית. אני עובר למסלול פלנטרי, ואתה, חבר יקר, אל תשכח להפעיל את הבלמים".
לאחר שאמר זאת, הדברן, ללא כל הפוגה, עבר לשפה שאינה מוכרת לנו ופיטפט בה כשתי דקות.
- זה תוכי רציני! - אמרה אליסה.
הדברן השתתק, הקשיב לדבריה וחזר:
"זה תוכי רציני!"
ואז הוא השתתק שוב ואמר בקול שלי:
"אבל למה בסודיות כזו?"
ואז בקולו של אדונו לשעבר:
"באותו לילה, מישהו ניסה לפרוץ לי לבית. ולמחרת בלילה רצו להצית אותי."
- הכל ברור, - אמרתי. - את ואני, אליסה, ברי מזל: זה סופר תוכי, מלך כל התוכים. הוא זוכר כמה מילים שמתחשק לו ועוד משמיעה יחידה בלבד.
בינתיים, הדברן החל שוב לדבר ברוסית:
"תשמע, מספר שתיים, אין לי מה לתת לך מתנה. אם אתה רוצה, קח את הדברן שלי. הוא יזכיר לך את הנדודים שלנו – הרי הכל נכנס לו בראש, עד המילה האחרונה. ואתה יודע איך להגדיר אותו לטקסט הרצוי."
הדברן ענה לעצמו בקול אחר:
"תודה, מספר אחד. אנחנו עוד נתראה…"
ואז משהו בגרונו של הדברן החל לפרפר, לזמזם, כאילו במרחקים עולה לשמיים חללית.
- אבא, אתה מבין מה הוא אומר? - שאלה אליסה.
- אני חושב שכן, - עניתי. - נראה שאלו קולותיהם של הקפטנים המפורסמים.
עזבנו את הכיכר וניסינו לעקוף את מדור הבולאים כדי לא להדחף בין הקהל עם המטען יוצא הדופן שלנו. איש שמן מוכר בחליפת עור שחורה מיהר לעברנו.
- ובכן איך? - הוא שאל. - מצאתם את מה שחיפשתם?
- כן, - עניתי. - הכל בסדר.
- קנינו דברן, - אמרה אליסה בגאווה. - והוא זכר דברים כל כך מעניינים שאין לך מושג.
באותו רגע שוב פתח הדברן את מקורו, יישר את הכתר על ראשו ודיבר בקולו של הקפטן הראשון:
"אתה יודע, מספר שתים, איך אני רוצה שוב לחזור לחלל. אבל לכל דבר יש גבול."
האיש השמן פנה אל אליסה, ראה את הדברן, ופניו נעשו שטוחות כמו פנקייק, ועיניו הלבינו והתחבאו עמוק בארובותיהן.
- תביאו לי אותו, - אמר השמן.
- למה? - הופתעתי.
- ככה צריך, - אמר השמן, והושיט את ידו אל הדברן.
הדברן הפתיע ובזריזות ניקר חזק את אצבעו של האיש.
- הו! צעק השמן. - יצור ארור! אני הרבה זמן רודף אחריך.
- תוריד את היד שלך, - אמרתי.
האיש השמן התעשת.
- סלחו לי, - הוא אמר. אני מחפש דברן כבר הרבה זמן. טסתי במיוחד בשבילו שמונים שנות אור. אתה לא יכול לסרב לי! אני אשלם כמה שתרצה.
- אבל אני לא רוצה את הכסף שלך, - אמרתי. - אין לנו כסף על כדור הארץ. אנחנו לוקחים אותו איתנו רק כשאנחנו טסים לחלל, לאותם מקומות שבהם עדיין יש כסף.
- אבל אני אתן עבור הציפור הזאת כל מה שתרצה! - אני אתן לך מתנה גן חיות שלם!
- לא, - עניתי בתקיפות. - למיטב הבנתי, כמעט ולא נשארו דברנים. הוא יהיה בטוח בגן החיות.
- תביאו לי, - אמר האיש השמן ברשעות. - או שאני אקח.
- אל תנסה אפילו! - אמרתי.
שני שוטרים אוזנואנים עברו במקום. פניתי לכיוונם כדי לקרוא לעזרתם, אבל השמן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
המשכנו ללכת הלאה.
- אתה מבין, אבא, יש איזה סוד שקשור לדברנים, - אמרה אליסה. - אל תיתן אותו לאף אחד.
- אל תדאגי, - הרגעתי אותה.
הלכנו בכביש המדברי. מעברה השני של גדר השוק הסואן. לפנינו כבר נראו המלונות של העיר פלפוטרה. כאשר לפתע נשמעו צעדים קלים מאחורינו. הסתובבתי במהירות וקפאתי בהפתעה.
על הכביש רץ אחרינו ד"ר ורחובצוב. הכובע שלו הוסט לצד, החליפה שלו הייתה מקומטת, והוא נראה אפילו יותר רזה מבעבר.
- פרופסור, - הוא אמר לי מתנשם, - אתה בסכנה נוראית. טוב שהצלחתי להשיג אותך! איזה מזל!
- מה הסכנה? - שאלתי.
- הסכנה טמונה בדברן. אם לא תיפרד ממנו מיד, הספינה שלך אבודה. אני יודע בבירור.
- תקשיב, ד"ר ורחובצוב" - אמרתי בכעס, - ההתנהגות שלך יותר ממוזרה. התנהגת בצורה מסתורית מאוד בכוכב על שם שלושת הקפטנים ואמרת לנו שאינך יודע איזו ציפור מפוסלת על האנדרטה. ואז, אומרים, שהגעת לכאן וניסית להשמיד את כל החמצן על פני הפלנטה על ידי סחר בתולעים. התנהגת לא יפה במלון: בישלת נקניקיות על המיטה ושברת את הרובוטים של המצעים. ועכשיו אתה דורש שנתן לך את הדברן... לא, אל תקטע אותי. כשתתעשת, בוא אל הספינה שלנו, ושם נדבר באווירה רגועה.
- אתה תצטער, - אמר ורחובצוב ותחב את ידו לכיסו.
האינדיקטור הפך לאדום מרוב פחד. עכביש המערות האורג נופף בצעיף הלא גמור לעבר ורחובצוב.
- תיזהר, אבא, יש לו אקדח! - אליסה צעקה.
- פולוסקוב! אמרתי לתוך המיקרופון התלוי על החזה שלי. - קבל את הקואורדינטות שלי! - אנחנו בסכנה! צריכים עזרה בדחיפות!
כששמע את דברי, קפא ורחובצוב והרהר. למזלנו הרב הופיע על הכביש התקהלות גדולה של אספנים, שגררו פיל ירוק ועקשן. ורחובצוב קפץ מעל הגדר ונעלם.
- הו, איך אני אוהבת את כל זה! - אמרה אליסה. - ממש הרפתקאות אמיתיות!
- אם לומר את האמת, אני לא ממש אוהב הרפתקאות כאלה. אחרי הכל, יצאנו לאסוף חיות לגן החיות, ולא להילחם עם ד"ר ורחובצוב.
שלוש דקות לאחר מכן, הגיעה וריחפה מעלינו סירת חלל מהפגסוס. היה זה פולוסקוב שנחלץ לעזרה. הסירה טסה מעלינו באיטיות עד לספינה שאליה הגענו ללא כל סיבוכים נוספים.
Comments
Post a Comment